פרק ראשון – 41:58:49
(26/04- 28/04)
בוקר יום שבת. קצת אור נכנס מבין התריסים. קמתי בלי שעון, הכי רגוע שיש ופתאום נזכרתי בהודעה מהיום הקודם – ״תכתוב לי על הבוקר״.
שלחתי ״מה אתה אומר״, ומיד קיבלתי חזרה ״אתה מוכן?״ – ומכאן, מתחילה ההתרגשות.
עוברים בטופסי ומתחילים לחשוב מה צריך להביא, מוצאים עוד חוט לליש, עוד קצת ברגים לחרבות, חצובה קטנה, פלסטרים – ממלאים את הרשימה באיקסים והכל מתחיל להתבהר. בערך בשלב הזה הבנתי שאנחנו צריכים להיות בשדה ב18 ולא ב21, אז צריך למהר. נוסע להורים, מביא פצפצים בשביל לעטוף את הגלשנים וכשאני חוזר אני רואה שנטוראל כבר מוכן – ואני, לא קרוב. זורק שלוש חולצות ושלושה בגדי ים בתוך הטרולי ומיד חזרה לבית משפחת קנצפולסקי, שתמיד מלא באנשים וחיוכים. סיימנו להעמיס את כל הדברים בקייס ובדקנו כמה הוא שוקל – 20 וחצי קילו – מעל כמה שאפשר אבל עם זה ננצח. אז זורקים את הכל באוטו, מפעילים סטופר ואוריאן מסיע אותנו לשדה. ההתרגשות ממשיכה לעלות.
בכניסה לשדה מגיע המכשול הראשון – הדיילת מבקשת לשקול את הקייס. בלי הרבה היסוסים שלפנו את הsecret weapon – להניח את הקייס חצי על המסוע חצי על הטרולי. אני מנסה להסתיר מצד אחד, נטוראל מהצד השני, וכמו קסם – הקייס פתאום שוקל 12.5 קילו – הצלחה. משם הכל רץ חלק, עוברים את השיקוף, עוברים את הדרכונים ותוך פחות מחצי שעה כבר מגיעים לדיוטי פרי. קצת סיבובים, קצת מקדונלדס עם צ׳יפס מאכזב באופן מפתיע והופ, נכנסים לטיסה הראשונה.
המראה ראשונה.
התחיל הטיול. מגיעים לאתונה אל הלא נודע. שני בחורים שמעכשיו הם ליטוויאנים (כי ישראלים לא מתקבלים בברכה באינדונזיה) מחפשים מה לעשות. 12 בלילה ויש לנו רק עוד 10 שעות קצרות עד הטיסה הבאה. אכלנו את הטוסט הכי מוזר בהיסטוריה, השילוב של נקניק וגבינה עם מיונז ותפוז זה לא שילוב מוצלח, אבל לפחות אחרי קצת חיפושים מצאנו כיסאות ״נוחים״ והצלחנו לישון איזה שלוש ארבע שעות. משם לצ׳ק אין, הפעם גרמנו לקייס לשקול 9.5 קילו (פחות מהטרולי) אבל אף אחד לא חשד. עוד קצת דיוטי פרי ויאללה לטיסה הבאה.
המראה שניה.
איך שאנחנו נכנסים למטוס לסינגפור אנחנו מבינים מה מחכה לנו ואיך הכרטיס יצא כל כך זול – 12 שעות על מטוס שאין בו טלוויזיה, אין מטען, ואין ארוחות. כל מה שאפשר לעשות זה להזמין על המטוס דברים במחיר מופקע (כולל מים). אבל שטויות, ניסינו לישון קצת ראינו קצת סרטים, קצת instant noodle והזמן עובר לו.
איבדנו תחושת זמן. אחרי 24 שעות בדרכים אנחנו כבר לא יודעים אם בוקר צהריים או ערב אבל מה שבטוח זה שנחתנו בסינגפור ויש לנו 8 שעות להעביר. הסתובבנו קצת בשדה, אכלנו אוכל מקומי מטורף ואז מצאנו איזה פינה נוחה לישון בה איזה 3 שעות. משם עוד סיבוב, גן קקטוסים, עוד ארוחה של עוד אוכל מקומי, חופן של סוכריות טובות בחינם שמצאנו בinformation וישר לטיסה לבאלי.
המראה שלישית.
ובערך שנייה אחריה נחיתה. היינו כל כך עייפים שישנו כל הדרך. וככה פתאום, נחתנו בבאלי. נכנסנו לשדה הרביעי שלנו למסע אבל זהו. יצאנו הכי מהר שאפשר מהמטוס, ישר לחלק ״המלחיץ״ – ביקורת גבולות. לשמחתנו, המזל, שמשחק לטובתנו בכל הטיול עד עכשיו, המשיך להיטיב איתנו וזה היה הכי רגיל שיש – בגלל שעשינו ויזה באינטרנט אז אפילו לא הסתכלו עלינו וכל הלחץ של להיות ישראלי בשדה אינדונזי כאילו לא היה קיים אף פעם. לקחנו את המזוודות ונכנסנו למונית, לא אחרי שהורדנו את המחיר שלה ב70% מהמחיר המקורי (למרות שנטוראל עדיין התבאס שלא הורדנו בעוד…).
אחרי שעה נסיעה הגענו להוסטל. עצרנו את הסטופר בכניסה לחדר. 41 שעות, 58 דקות ו-49 שניות מדלת לדלת. מסע אחד נגמר והשני התחיל. אנחנו בגן עדן.
