פרק שמיני – בשביל זה נסענו לאינדונזיה

06/04 + 07/04

יום שלישי

עם כל הצפייה לגל ענק קמנו ב5:40. ב5:45 כבר התחיל גשם מטורף – מרוב שהסתכלנו על תחזיות הגלים לא הסתכלנו על התחזיות הרגילות ופספסנו את הפרט הקטן והחשוב הזה. הגשם לא הפסיק עד איזור 7, ומהסתכלות על המצלמות, לא היה נראה שהים מקבל את זה טוב – גל של 3+ מטרים לא היה והיה בעיקר בלאגן. הלכנו לראות אותו פיזית והמצב לא היה שונה כל כך. נטוראל ורוסו היה חמים על לגלוש ואני, שקמתי קצת מצונן החלטתי להישאר בחוץ ולצלם אותם מהלמעלה של אולוואטו (להיכנס מצונן בגשם ורוח לים גדול זו לא ההחלטה הכי טובה שיש). הם נכנסו למים ואני התמקמתי עם החצובה והמצלמה. חיכיתי שמישהו יתפוס גל טוב, אבל אחרי בערך שעה שכל מה שכולם תפסו במים זה close outים רציניים החלטתי שאין לי מה להישאר וחזרתי לחדר. כבר תקופה שיש לי איזה חתך קטן מהריף ברגל שרציתי ללכת לבדוק אז קפצתי למרפאה פה בבאלי. באופן מפתיע, מקום נקי, יפה, מסודר עם אנשים אדיבים ומקצועיים. אחרי שעה יצאתי משם עם אנטיביוטיקות ופלסטרים והמשכתי בחיי. בשביל לטפל בחתך החלטתי לקחת את שאר היום כיום מנוחה וכשנטוראל חזר מהסשן ערב היה נראה שעשיתי החלטה טובה – לא היה גל טוב וסתם הרבה סחף וחתירות.  

יום רביעי

בלילה לפני, הסתכלנו על התחזית ולא היה נראה הכי טוב – הים יורד משיא הסוול ומגיע לאיזור ה5-6 feet, בבוקר שיא הגאות (שזה אומר סחף רציני) וגם תחזית מזג האוויר אומרת גשם. אז קמנו יותר ברוגע (6:30/7:00) והלכנו לגלוש. בלי לבדוק את המצלמות ובלי כלום. נכנסנו לאולוואטו – לא היו הרבה אנשים במים. הרגשנו את הסחף המצופה דוחף אותנו צפונה הרחק מהפיק של החוף וחתרנו למעלה. כבר בדרך קלטנו שיש ים טוב. טוב מאוד. glassy בטירוף, אין רוח, ויש גל גבוה נשבר לצינור חלול. עלינו למעלה אל עבר הפיק. 

הגענו לשם וישבנו כמה דקות ופתאום מרחוק אנחנו רואים שמגיע סט. התחלתי לחתור למעלה ושמאלה אל עבר הגל. מהפך, טעינה וחתירה חזקה. נעמדתי ישר לדרופ של החיים. הסתכלתי קדימה וראיתי שכל הגל מולי עומד להישבר. ברגעים כאלו כל אינסטינקט בגוף שלך אומר לך משהו אחד – תברח. תצא מזה כמה שיותר מהר. אולי זה היה כי עוד בוקר ולא ממש התעוררתי, אולי זה היה קצת טשטוש מהאנטיביוטיקה ואולי כי סתם לא הקשבתי לגוף שלי, אבל החלטתי להמשיך. באטם טרן, עולה לליפ ומתכופף לצינור. ואז, הגל נשבר מעלי. הכי חלול שיש ואני הכי עמוק שאפשר להיות ביחס לגל הזה. בתוך הגל יש רק תחושה אחת – התפעלות. אחרי חצי שנייה של השתאות אני מבין פתאום שלא נפלתי. אני מתאפס ומבין שיש לי סיכוי לצאת ובמקביל רואה שהסקשן הרחוק ממני גם נשבר. בשלב הזה אני כבר הכי עמוק שהייתי בחיים. בקצה קצה של הצינור אני רואה שמקומי חותר לי לתוך הגל, ופתאום מסתכל ימינה אלי וקולט שאני עוד בפנים אז הוא עוצר. אני ממשיך בצינור, מנסה להישאר הכי מכווץ שאני יכול, רק שהליפ לא יפגע בי ויהפוך אותי. שולח את הידיים קדימה, משקל על הרגל הקדמית ועוד איזה חצי ריצה קטנה בתוך הגל ופתאום – אוויר. יצאתי החוצה. לא האמנתי למה שקרה עכשיו. הצלחתי לצאת מהפתח הקטנצ׳יק שראיתי לפני כמה שניות. ניערתי את הראש לוודא שזה אכן קרה, דפקתי צעקת שמחה של פעם בחיים וקפצתי החוצה מהגל. תפסתי לעצמי בראש ולא האמנתי שזה קרה עכשיו. בשביל לוודא שלא חלמתי את הכל הלכתי למקומי שחתר לי לגל ושאלתי אותו – הוא אמר לי שבאמת הייתי ממש עמוק ושהוא היה בטוח שאני לא אצא מזה. אבל יצאתי. הייתי באקסטזה. צחקתי, שמחתי ולא ירד לי החיוך מהפנים. הלכתי לנטוראל לספר לו בהתרגשות מטורפת. 

אחרי שזה קרה ושהבנתי שלקחתי פה את הגל של החיים הייתי צריך להירגע אז הלכתי לצד הצפוני של החוף, איזור שעד עכשיו לא ראיתי שנשברים בו יותר מדי גלים שנקרא הracetruck. ישבתי שם, כמעט לבד והסדרתי את הנשימה. ואז ראיתי איזה גל קטן מגיע. הסתכלתי להמשך שלו וראיתי שהוא נראה כמו left יחסית ארוך אז לקחתי אותו. בהתחלה לא התלהבתי יותר מדי עד שקלטתי שאני כבר איזה עשר שניות על הגל והגל ממשיך. התחלתי לרוץ עליו, עברתי סקשן ועוד סקשן ועוד סקשן והגל הזה לא נגמר. בסוף, כשיצאתי מהגל קלטתי שעברתי איזה 400 מטרים ועברו לפחות 40 שניות. פעם שנייה בסשן שהתלהבתי (לא באותה מידה כמו הצינור אבל התלהבתי). הסתכלתי לאן יש לי לחזור וקלטתי שזה חתיכת מסע, אבל לא נורא – נחתור. התחלתי לחתור ואז קלטתי למה אף אחד לא גולש שם – יש שם זרם מטורף נגדך. הים עושה כל מה שהוא יכול בשביל שלא תחזור לגלוש בפיק הזה. לדעתי אם נותנים לזרם לקחת אותך מגיעים  עד לפדאנג פדאנג. חתרתי איזה עשרים דקות עד שהצלחתי לחזור, אבל הצלחתי, ואז קלטתי משהו – זה האזור היחיד בחוף המפוצץ הזה שלא יהיו בו אנשים שלא יודעים לגלוש. בשביל להיות פה חייבים להיות מסוגלים להתחייב לחתור כל פעם 20 דק חזרה מול זרם פסיכי ופשוט כמעט כל שאר הגולשים בחוף לא יכולים להתמודד עם זה. אז החלטתי להישאר שם. 

תפסתי שם עוד גל ועוד גל ועוד גל, כל אחד הכי ארוך שיכול להיות. הגלים שם, שבהתחלה נראים קטנים מקבלים קפיצה רצינית בגובה כי הגל עובר להישבר מעל ריף רדוד, אז תופסים את הגל כשהוא גל של 2 feet ואחרי עשר שניות הוא כבר 5/6. פלא של הטבע. ולא רק זה, כל גל בנוי כמעט אותו הדבר – עומדים מעל הסלע של אולוואטו, הגל איטי יחסית. ממשיכים אותו ופתאום מגיע סקשן מהיר שחייבים לעבור, עוברים אותו הגל מאט קצת ואז נפתח סקשן של צינור טוב. אחרי הסקשן הזה הגל שוב מאט ומפה חוזר חלילה – סקשן מהיר של צינור, סקשן איטי, סקשן איטי, סקשן מהיר. גל שלא נגמר עם אופציות שלא נגמרות – אפשר להביא עשרה ביצועים ואפשר לנסות להצטנר כמה פעמים. 

גלשתי שם שעות. תפסתי יותר מדי גלים משאני יכול לספור ובכמעט כל גל נכנסתי לצינור. יצאתי טוב משישה מהם (אז רק תדמיינו כמה היו סך הכל…). אחרי שעה התחילו לכאוב לי הידיים. אחרי שעתיים הכתפיים והשכמות. ואז הצוואר. ואז הגב התחתון. וכל הגוף. באזור 10:30 (אחרי שלוש שעות) כבר לא יכולתי להמשיך יותר. כל פעם לחתור בין עשר לעשרים דקות מול סחף. בלי לשבת יותר מעשרים שניות כל פעם בפיק ואז מגיע עוד גל מושלם. הייתי גמור, אבל מצד שני – אלו היו הגלים הכי טובים של הטיול הזה, אז לא יכולתי לצאת. בשלב הזה הגיעו לשם עוד כמה אנשים והתחברתי שם עם כמה אוסטרלים שגם הם הזדהו עם הדילמה – כל הגוף כואב אבל אי אפשר לצאת. ב11 החלטתי שדיי והתחלתי לחתור חזרה אל עבר המערה בשביל לצאת. אבל כשהתחלתי לחתור ראיתי סט מגיע. אז הסתובבתי ולקחתי אותו. שוב – גל מושלם. ריצה, צינור יפה, יציאה ממנו. משם עוד stall ועוד צינור קטן – שני צינורות באותו הגל! משם נפתח קיר והבאתי כמה קארבים יפים. גל נדיר, אבל שוב – אני בסוף הRaceTruck ואין לי כוח לחתור. מתחיל לחתור לכיוון המערה, שוב נגד הזרם, מגיע בערך לאמצע ורואה שוב סט. לוקח נשימה, מבין שאין מה לעשות – עושה מהפך ולוקח גם אותו. גל נדיר. כל זה קרה לי איזה ארבע פעמים נוספות בדרך החוצה עד שב12 כבר לא יכולתי יותר. החלטתי להפסיק להסתכל למעלה על הסטים ועם כל הצער שבדבר לצאת החוצה. 

איך שאני עולה למעלה במדרגות מהמערה בא אלי אחד הצלמים ואומר לי “come, I have the tube of you”. כל חלק בגוף שלי קיווה לזה שהוא מדבר על הצינור המשוגע מהבוקר ולא על האלו מהRaceTruck (שגם היו טובים אבל לא באותה ליגה). הסתכלתי על התמונות – כן! זה הצינור המטורף. התלהבתי רצח והלכתי ישר להביא כסף בשביל לקנות ממנו את התמונות. 

אז , without further ado:

יצאנו מהסשן גמורים. הלכנו לאכול במקום הרגיל והתפנקנו במנות גדולות. בדרך חזרה נטוראל אומר לי ״אם אתה גבר בוא נלך עכשיו לקנות גלשן״. אני, עוד מרוגש מהבוקר אמרתי לו יאללה והלכנו לחנות ליד הבית – אותה חנות שיש בה הנחה טובה ושנכנסנו אליה כבר לפחות ארבע פעמים ויצאנו בידיים ריקות. אחרי שעה של התלבטויות וחיפושים שנינו קנינו גלשנים חדשים! שניהם עם round tail וקצת יותר גדולים ממה שאנחנו בדרך כלל גולשים עליו – בשביל הימים הגדולים של הצינורות. אני הבאתי גלשן של smth והוא של aipa ובמחירים נדירים – בין 300-380 דולר (לגלשן שבכל מקום מתוקן עולה 700). היום הזה רק משתפר מרגע לרגע. 

נחנו קצת ונכנסנו לסשן ערב. הפעם, נטוראל בא איתי לרייסטראק וגלשנו שנינו שם. לא הפסקנו לרדת גלים. עוד גל ועוד גל ועוד גל והכתפיים כבר גמורות ועוד גל ואין אוויר ועוד גל. פסים על פסים של נגמרים, והכי חשוב – כמעט בלי אנשים ובטח שבלי kookים שיורדים לך את הגל בפנים. נטוראל חצי סשן פירק את הגל בביצועים וחצי סשן עבד על הישיבה של הצינורות בקסייד. אני, כל גל חוץ מאחד – ניסיתי להצטנר. התחושה הזו של להיות בתוך צינור היא משהו שאי אפשר להחליף. אז מה אם אפשר לתת פה אופדליפ – כל עוד אפשר להצטנר אני מעדיף לנסות. כשהגוף שלך עייף ולא מגיב כבר אין ספק שזה מאוד קשה להיכנס לצינור ובטח שגם לצאת. אבל לקחנו שם כל כך הרבה גלים שבסוף הצלחתי לצאת מעוד כמה. 

יצאנו שנינו מהסשן הכי מרוצים שאפשר. חיוך ענק על הפנים והמחשבה שבשביל זה נסענו לאינדונזיה לא יצאה לי מהראש. 

יש משפט יפה ששמעתי פעם שאומר ״גולשים רודפים במשך שנים רבות אחרי שניות בודדות״. הוא משפט כל כך נכון והיום הזה עם הצינור המטורף מהבוקר זו הדוגמא הכי טובה שלי למשפט הזה.