פרק שמונה עשרה – שש במים

25/05-26/05

יום ראשון 

קמנו בחמש וחצי בבוקר. הכי ברעל להיכנס למים. אחרי מה שהיה אתמול היום אמור להיות גם מדהים – לפי התחזית הים לא ירד כמעט בגובה אבל העוצמה ירדה ״רק״ ל-1400kJ. נכון ש1400 זה המון, ויותר ממה שהיה לנו בשאר הטיול, אבל אם אנחנו מתחשבים באתמול, ובעובדה שתפסנו גלים, אז 1400kJ לא אמור להיות נורא מדי. התארגנו במהירות וב6 היינו במים. 

התחלנו את החתירה לעומק והסתכלנו על הגלים – יש גל טוב. ממש טוב. יש עוד גובה, יש צורה יפה ואין הרבה גולשים במים. הגענו לפיק. נטוראל עלה וחיכה לסטים ל-right. אני הסתכלתי על הגל וראיתי שכמעט כולם מחכים למעלה ל-left, ואני – מלא אנרגיות ולא רוצה לחכות לכלום. חשבתי עם עצמי לרגע – גל קיצוני כמו אתמול לא יבוא שוב. חוץ מזה, אף אחד לא יושב ב-inside כי כנראה כולם מפחדים להיתקע למטה מדי ושיישבר עליהם סט. אבל אני – חטפתי כבר סט קיצוני אתמול והגלים של היום לא נראים לי בעייתיים מדי. אז עשיתי ניסוי – נשארתי יותר למטה וחיכיתי לסט שפשוט יישבר לי על הראש. אני יודע שזה נשמע קצת מוזר אבל מה שרציתי לראות, או יותר נכון להרגיש, זה את העוצמה של הגל. האם אני יכול להישאר פה למטה, לקחת מלא גלים לבד ופעם בחצי שעה שיבוא הסט לא להתערבל ולהתהפך מלא זמן מתחת למים, אלא לעשות דאקדייב ולצאת מהצד השני. אחרי כמה דקות באמת הגיע סט, כולם חתרו למעלה, אני נשארתי במקום, הסט נשבר ועשיתי דאקדייב. בזמן הדאקדייב הבנתי עוד משהו – לראות גל של 2 מ׳ נשבר כבר לא מפחיד כמו פעם (כשפעם זה לפני יומיים). לחוות את הים של אתמול שינה אצלי משהו בתפיסה בנוגע למה זה גל חזק. יצאתי בצורה נקייה מהצד השני של הגל והבנתי שזה המקום שאני צריך לשבת בו. 

מהצד השני, רוב מי שנכנס היום למים לא גלש איתנו אתמול ולא חווה את הסטים הענקיים שהיו פה. יותר מזה, הם כנראה הסתכלו מבחוץ וראו סירות כמעט מתהפכות והרים ענקיים של קצף נשברים על הריף, מה שגרם להם לעלות למעלה ולחכות. השילוב של שני אלו השאיר לי את ה-inside ריק לגנאי אז התיישבתי שם. תפסתי שם אין סוף גלים. הכי הרבה גלים שתפסתי בשעה בטיול הזה בוודאות. לדעתי בשעה הראשונה תפסתי משהו כמו שלושים גלים – צינורות, גלי ביצועים, גדולים, קטנים ומה לא. פשוט תפסתי כל מה שזז בלמטה והסתכלתי בזלזול קצת על הפיק למעלה, שלא לקחו כמעט כלום. אחרי כמה זמן גם הגיע צלם עם סירה שעשיתי לו סימנים עם הידיים שיצלם אותי – הרגשתי ממש on a roll ושמחתי מהמחשבה שיהיו לי צילומים מהסשן הזה. הרגשתי גם שאני לומד את הגל הזה שנקרא לייקי פיק, את הסקייט פארק עשוי מים הזה. כל גל נשבר אותו דבר ואני רק משפר את הקריאה שלי אותו ואת הגלישה שלי עליו. מבין איפה להתמקם יותר נכון לצינור, מבין איפה להביא יותר נכון את הביצועים ובעיקר נהנה מכל רגע. 

אחרי שעתיים בלמטה החלטתי שדיי ועליתי לפיק. הייתי תשוש לחלוטין מכל החתירה הזו. כשחשבתי על זה בדרך למטה הבנתי שעכשיו כשאני אעלה לפיק זו תהיה הפעם הראשונה שאני אשב על הגלשן כל הסשן הזה. במשך שעתיים רק עליתי וירדתי ועליתי וירדתי בלי לשבת לרגע על הגלשן. אז תחשבו באיזה מצב היה הגוף שלי בשלב הזה. התיישבתי ליד נטוראל וחיכיתי קצת לסטים. לא תפסתי הרבה גלים כמו בלמטה אבל הגלים שתפסתי היו יותר גדולים. נטוראל התיישב על הright ואני על הleft והמשכנו לגלוש. הסשן קצת נרגע מבחינתי כי הצלחתי קצת לנוח אבל בכל זאת המשכנו להנות. הגיעה השעה עשר, אנחנו ארבע שעות במים והתחלנו לדבר על לצאת החוצה. אחרי שחשבנו על זה כמה דקות, ועל איזה כיף יהיה לאכול עכשיו משהו או לשתות קצת מים, הסתכלנו מסביב וראינו שהרבה אנשים יצאו מהמים. ועדיין יש גל טוב. הסתכלנו אחד על השני והחלטנו שאין סיכוי שאנחנו יוצאים עכשיו מהמים ומפספסים את הים הזה. הרעב לא משנה – אנחנו נשארים וממשיכים לגלוש בים מושלם בלי הרבה אנשים. המשכנו לתפוס מלא גלים. עם כל גל שתפסתי הרגשתי יותר ויותר שרירים מתחילים לכאוב – היד האחורית וחגורת הכתפיים היו הראשונים לכאוב. אחריהם הצוואר והגב התחתון הגיעו. בשלב מסוים מרוב כל הגלים התחילו לכאוב לי הרגליים – מהעמידה על הגל ובכוח בביצועים. ויותר מזה – האוכל. הרעב היכה בנו חזק. אנחנו במים משש ועוד רגע 12 והבטן מקרקרת כבר תקופה. כשהשעון הגיע לנקודת ההתחלה שלו החלטנו שהגיע הזמן לצאת. שש שעות במים זה הרבה מאוד. רציתי לקחת עוד גל שניים ולצאת איתם אבל כשנעמדתי על הגל וקלטתי שאין לי כוח לזוז הבנתי שדיי ויצאתי החוצה. נטוראל יצא אחריי. 

יצאנו ושתינו גלון מים כל אחד. אחריו, מיד הלכנו לאכול ארוחת בוקר מוקדמת/צהריים מאוחרת בקמפוס – מקום חדש, מול ההוסטל שלנו. הזמנו שם כל אחד שתי מנות (כמובן) ואני חייב להודות שהיה שם מאוד מאוד טעים. גם יותר זול מהווארונג לוקאל (ה-מסעדה שלנו בבאלי) וגם הנאסי גורן (צ׳יקן פרייד רייס) יותר טעים. בקיצור – מצאנו את המקום שלנו ללייקי והוא נכנס חזק מכאן הלאה לסיסטם. אכלנו שם לשובע, קינחנו בארטיק מפנק ועדיין יצא יותר זול מארוחה בוווארונג, אז הבנו שזה זה. 

חזרנו לחדר ונפלנו לשנ״צ. זה היה ברור שזה יקרה, לא היה לנו סיכוי להמשיך את היום הזה בלי קצת מנוחה. קמנו שוב באיזור ארבע אבל היינו כל כך תשושים שהחלטנו לא להיכנס שוב לגלוש היום. שש שעות ברצף זה מספיק בשביל לשחוק את הגוף ליום אחד. בערב הלכנו להסתובב קצת ולחפש את החבר׳ה שצילמו אותנו – מצאתי את דין אז לקחתי ממנו את כל התמונות , 670 במספר (רק מהסשן הזה!!). אפילו מצאנו מישהו שצילם סרטונים שלנו אז לקחנו גם קצת. עוד תיעוד זה תמיד טוב. בדרך חזרה ראינו שוב את סארול- זה שהביא לנטוראל את הצילום מיום שבת הגדול ואחרי שיחת חולין קצרה קבענו איתו סשן צילומים למחר. הוא היה נשמע קצת נואש ללקוחות אז הוא אמר לנו שאפשר משש ולכמה זמן שאנחנו רוצים – לא נראה לי שהוא יודע עם מי יש לו עסק בנוגע ל״כמה זמן שאנחנו רוצים״, אבל היי, הוא אמר שאפשר אז אנחנו לקחנו את זה. 

יום שני

קמנו שוב בשש – ממשיכים חזק את הסיסטם שהתחלנו משבת. הלכנו להסתכל על הים – הוא ירד ל-800kJ שזה עדיין יפה אבל לא קרוב למה שהיה פה לפני יומיים. לים כזה לא צריך את ה-step up (הגלשן החדש שקניתי בבאלי לים גבוה) אז החלטתי להיכנס עם השורט הרגיל שלי. הוצאתי את החרבות מהקייס, עוד איזה ליש, חיברתי את הליש והתחלתי להתארגן ליציאה. במקביל כתבנו לסארול, הוא ענה מיד שהוא ער ושהוא יוצא למגדל. אני חושב שכשתיארתי את לייקי לא סיפרתי לכם על המגדל – מול הפיק, איפה שרק מתחיל הריף, המקומיים בנו שני מגדלים שיהיה אפשר לצלם מהם, אחד מבטון ואחד מעץ. אני לא יודע להסביר למה אבל הם תמיד על האחד מהעץ, שמתנדנד ונראה רעוע מאוד. אולי יש סיבה אבל אני לא יודע להסביר אותה. 

איך שנכנסנו היה לי גל אחד טוב לleft – צינור כיפי כזה בגל יחסית גבוה ליום הזה שקיוויתי שסארול צילם. תכלס, אין דרך טובה יותר להתחיל גם את הסשן וגם את הבוקר מצינור. כשסיימתי אותו קלטתי שיש גם עוד צלם שמצלם תמונות מסירה בתוך המים, והוא אמר לי שהוא תפס את הגל אז הייתי מבסוט. עליתי חזרה למעלה ולקחתי עוד כמה גלים, אפילו לקחתי כמה rightים לראשונה מזה הרבה זמן ונזכרתי כמה כיף זה backside. איזה כיף זה להתפוצץ על הליפ לצד הזה, כמה עוצמה יש בבאטם טרן עם הגב לגל וכמה כיף זה לנחות את הביצוע ככה. הזכיר לי כמה כיף לגלוש בהילטון בים טוב. חזרתי למעלה, לקחתי עוד כמה סטים ועוד קצת חיכיתי ועוד קצת סטים ובעיקר נהניתי במים. 

אחרי שעתיים בערך במים נזכרתי שסארול מצלם אותנו ורציתי שיהיו לי הרבה צילומים אז חזרתי לסיסטם של אתמול – לשבת בinside בשביל לתפוס הרבה גלים, להתחמם ולהביא ביצועים, וכמה שיותר. אז ירדתי קצת למטה, ישבתי יותר קרוב לשבירה ותפסתי כמה שיותר גלים – קטנים וגדולים כאחד. את האמת, אני מרגיש הרבה יותר בנוח עם הגלישה שלי – כל התנועה יותר עגולה, הקארבים יותר חזקים, הבאטם יותר במקום. אני מרגיש כמו במחנה אימונים שלא נגמר. 

באיזור 10 החלטתי שאני רוצה לעבוד על האופדליפ – ביצוע שבבאקסייד אני מרגיש איתו נאוד בנוח אבל בפרונטסייד עוד לא כל כך. עליתי לשניים בשני גלים שונים, בסקשן הראשון התלול וקלטתי שאני עולה לביצוע טוב אבל נוחת עם גוף מאוד פתוח. דיברתי עם נטוראל על זה שאני צריך לכופף יותר את הגוף בסגירה והוא אמר לי ״תחשוב על הנחיתה והכיפוף עוד בבאטם טרן, לפני שאתה עולה לביצוע״. לקחתי עוד גל, ירדתי לבאטם וחשבתי על להישאר בכיפוף. עליתי לביצוע ו-עבד! הרגשתי שהתנועה הרבה יותר נכונה. בדיעבד, יש סרטונים של כל הגלים וממש רואים הבדל

באיזור 11 כבר התחלנו קצת להתעייף אז עלינו יותר למעלה. זכרנו שסארול אמר שאפשר סשן ארוך ולכמה זמן שאנחנו רוצים אז החלטנו לנצל את זה עד הסוף. ישבנו וחיכינו וישבנו וחיכינו לסטים ופעם ב גם תפסנו אותם באפיסת כוחות. רק להוציא עוד גל ועוד סרטון טוב ללמוד ממנו אחר כך. היו לנו כל אחד עוד כמה גלים טובים אבל ב12 כבר נמחקנו לגמרי. הבטן מקרקרת, מרגישים את כל חגורת הכתפיים, השכמות, הLats ובאמת כל שריר אפשרי בפלג הגוף העליון אז החלטנו לצאת. בשלב הזה כבר פיקפקתי בעובדה שסארול עוד מצלם. אין סיכוי שהוא שם איתנו איזה חמש שעות, הבן אדם בוודאות גם רעב. אבל, למרבה ההפתעה, כשלקחתי גל החוצה והסתכלתי על המגדל קלטתי שסארול עדיין שם! הוא מסתכל עלי ואני מסמן לו שזהו. למרות שהיינו רחוקים ראיתי את תחושת ההקלה שלו. 

יצאתי מהסשן ובשנייה שפתחתי את הטלפון ראיתי שסארול כותב לי “you surfed for 5 hours! My god” הבחור גם הוא היה גמור מכל הצילומים האלו. עניתי לו  we love to surf (מה שבאמת נכון). הלכנו לאכול בקמפוס ופגשנו שם את נהוראי ורוסו שגלשו בחוף אחר קרוב גם. בסוף הארוחה קראנו לסארול שהביא לנו את הצילומים. אחלה של צילומים יצאו, ובאמת תפסנו עשרות גלים – הוא צילם אותי ב45 גלים רק מהיום הזה (ואני בטוח שהוא גם פספס כמה). 

אחרי ששילמנו לו את הסכום הסימלי על הסשן חזרנו לחדר ונטרקנו שוב. שוב פעם לא יכלנו לזוז אז לא היה סשן ערב. משם הלכנו לעוד ארוחה בקמפוס וחזרנו לישון. שש שעות, יומיים ברצף זה באמת קושי לא נורמלי.