פרק עשרים ושתיים – נפרדנו כך

03/06-04/06

יום שלישי

קמנו בבוקר. זה הבוקר האחרון שלנו פה בלייקי. נטוראל עוד מתלבט לאן לנסוע, אם לבוא איתי לבאלי או להביא את המכה בdesert point אבל לי המסלול קבוע – טיסה לבאלי, יומיים שם ואז חזרה הביתה. אז קמנו בשבע וחצי (לא שמענו את השעון שכיוונו לחמש וחצי), התארגנו ונכנסנו למים. 

לייקי היה הכי מפוצץ שראינו אותו, יותר מהיום הראשון שהגענו לפה. היה ים נקי, לא נכנסה רוח עד איזה 10:30 מה שהביא צינורות יפים וחלולים במשך כל הזמן הזה. תפסנו כל אחד כמה גלים, אבל היה מאוד מאוד קשה לנווט בתוך כל הבלאגן הזה – היו לדעתי 40-50 אנשים על נקודת השבירה ועוד 30 למטה בinside. בקושי הצלחנו לתפוס גלים, שלא נדבר על הסטים – בנוסף לכמות האנשים היו גם מלא מקומיים במים שהשתלטו על הגלים הגבוהים 

בכל מקרה, אני הצלחתי על הגל השני להשחיל איזה צינור קטן ללפט אז הייתי מבסוט. המשכנו לגלוש וראינו אנשים בחדרים ענקיים – צינורות מהיפים שראינו בטיול. לא היה גבוה כמו אתמול ושלשום אבל היה גל יפה. באיזור 10:30 באמת נכנסה הרוח ואז רוב האנשים יצאו. בשלב הזה התחלנו לתפוס הרבה יותר גלים, לא הכי חלולים ולא צינורות אבל לפחות גלים. הבאתי כמה ביצועים שהרגישו לי טוב – כמה קארבים חזקים, אפילו ניסיתי קצת לעשות layback snap, לא בהצלחה יתרה אבל יצאו שם קצת מים בביצוע ועוד כמה שטויות. 

זה לא היה סשן אחרון חלומי אבל זו הייתה פרידה טובה – אם אני משווה את זה לסשן הראשון פה, השיפור שחווינו, הנוחות במים והביטחון על הגל עלו לאין שיעור. באיזור 12 יצאנו החוצה והלכנו לאכול. כשהגענו לקמפוס סארול (הצלם) גם בא והביא לנו כמה סרטונים לכל אחד מהיום שהוכיחו את מה שכתבתי לפני כן. משם חזרנו לחדר וראינו עוד שני פרקים של לוסט. הסדרה הזו תפסה אותנו יפה מאוד, למרות ששני הפרקים האחרונים שראינו היו קצת משעממים (למי אכפת מעוד סיפור רקע של עוד דמות לא חשובה?). בכל מקרה, נחנו קצת ואז נטוראל החליט – הוא הולך להביא את המכה בdesert. הזמנו כל אחד טיסה אחרת למחר, אני לבאלי והוא ללומבוק, אבל לשמחתנו הן מאותו שדה וכמעט באותה השעה, אז אנחנו עוד לא נפרדים. 

התחלנו לארוז את הקייס, לעטוף את הכל בפצפצים שעוד נשארו לנו ולרפד כמה שאפשר את הריילים. העברנו גם עוד דברים מהטרולי בשביל שלא יעשו לנו בעיות על המשקל. אפילו הצלחנו להשיג עוד קצת פצפצים ודבק מאחד המנקים פה בהוסטל, מה שגרם לנו להרגיש קצת יותר בנוח עם הקייס. התחושה של האריזה עכשיו קצת שונה מפעם קודמת, לפחות אצלי. אני אורז עכשיו בפעם ה״חצי-אחרונה״. בבאלי אני עומד לפתוח את הקייס ולהוציא רק גלשן אחד ולא לפרק שום דבר אחר. אז האריזה עכשיו היא בסימן עזיבה ולא בסימן המשך המסע כמו שהיה לנו בדרך לפה וכמו שיש לנטוראל עכשיו בדרך לdesert. 

באיזור שבע, אחרי שסיימנו את רוב אריזות, יצאנו החוצה לעשות סיבוב ולקחת עוד קצת צילומים, מהיום ההוא בפריסקופ שהיינו אז גם הספקנו לראות את השקיעה האחרונה שלנו בלייקי. אחרי כל הסידורים, הלכנו לארוחה האחרונה בקמפוס. אנחנו כבר חברים של הצוות שם, הם מכירים אותנו בשמות ואנחנו אותם ואפילו גלשנו עם רובם, אז הפרידה הייתה מרגשת. הזמנו כל אחד שתי עיקריות ו-smoothie bowl (כמו אסאי של הארץ רק עם פירות אחרים). שיחקנו קצת סנוקר, אכלנו לשובע ומשם חזרנו לחדר ומיהרנו לישון. מחר אנחנו יוצאים ב03:30 בבוקר לשדה אז צריך אנרגיות…

יום רביעי

השעון מצלצל, 03:10 בבוקר. בגלל שהלכנו לישון באיזור 21:30/22:00 אז אנחנו לא גמורים לגמרי אבל זה לא שקמנו יקיצה טבעית. התארגנו, הכנסנו את המטענים למזוודות, לקחנו את הדרכונים ממתחת לשידה איפה שהחבאנו אותם וסגרנו את המזוודות. עוד רגע יוצאים לדרך. 

עלינו על המונית והתחלנו את הנסיעה. מסיבה לא ברורה כבר ב04:30 כבר היו אנשים ברחוב, לבושים ליום עבודה, שהדליקו כל מיני מדורות בצידי הדרך. החנויות התחילו להיפתח והמואזין שר לו את תפילת הבוקר שלהם. ב5 הגענו לשדה. הוא עוד היה סגור. כן כן, השדה עוד לא נפתח. מעולם לא ראיתי שדה תעופה סגור אבל תמיד יש פעם ראשונה. חיכינו כמה דקות מחוץ לשער ברכב ואז פתחו לנו אותו. הורדנו את הדברים ונכנסנו פנימה, אבל הcheck in גם היה סגור. 

באיזור 6 הם החליטו לפתוח אותו אז נכנסנו פנימה. כבר תקופה ששמענו שאי אפשר לרמות אותם פה עם כמות הגלשנים – כל גלשן עולה עוד מיליון רופי (!!) להטיס, כשהכרטיס עצמו עולה מיליון וחצי. אבל עדיין ניסינו. הבחורה בדוכן שואלת אותי כמה גלשנים? עניתי לה 2. בלי לחשוב פעמיים היא התחיל למשש לי את הקייס, תפסה רייל של גלשן אחד, של השני ושל השלישי ואז שואלת אותי שניים או שלוש? בבושת פנים עניתי לה שלוש והיא צחקה. שילמתי לה עוד 3 מיליון במזומן (כמובן שזה במזומן בלבד, כי הם בוודאות רושמים במערכת גלשן אחד ולוקחים לכיס את ההפרש) והם לקחו את הגלשנים שלי לטיסה. גם את נטוראל הם תפסו, הוא ניסה לומר אחד והם מיששו והבינו שיש שם שניים. אז המחיר של הכרטיסים שלנו הוכפל ברגע. 

לא נורא, המשכנו הלאה ועלינו לחדר ההמתנה לטיסה. הטיסה של נטוראל יוצאת עשר דקות לפני שלי אז קראו לו לפני לעלות על המטוס. הלכתי איתו לתור, נתנו חיבוק אחרון, תמונה אחרונה והוא עלה למטוס. להמשיך את הסיפור שלו, לצבור עוד חוויות, ולהביא צינור ענק בdesert point. ואני ממשיך את הסיפור שלי. אולי אני אפילו אספיק לגלוש בפדאנג פדאנג או אימפוסיבולס בין טוב. אבל עוד נראה. 

מעכשיו לבד. עליתי לטיסה ותוך שעה נחתתי בבאלי. איך שנכנסתי לאיזור של הbaggage claim היכה אותי בחזרה הריח הטוב והמוכר שאופף את כל האי הזה – ריח קטורת שלא הירחתי כבר שבועיים. לקחתי את הגלשנים שהגיעו בלי בעיות ויצאתי עם מונית חזרה לאולוואטו. בדרך עצרנו במקדונלדס, ואני חייב להבהיר פה משהו – בחיים. אבל בחיים. אל תגיעו למקדונלדס הזה לפני 13:00. נכון שהוא פתוח 24/7 אבל עד 13 בצהריים אין פה לא המבורגר, לא צ׳יפס לא נאגטס ולא כלום. יש פה ״ארוחות בוקר״ מוזרות של מקדונלד׳ס. אז קוששתי לי עוף קריספי ואורז שמשום מה זה נחשב אצלכם ארוחת בוקר וחזרתי לדרך. 

אחרי בערך שעה הגעתי לאותו הוסטל שנטוראל ואני היינו בו – Galih homestay ונכנסתי לחדר אחד ליד. הוצאתי את הגלשן הגדול מהקייס, התארגנתי במהירות,  והלכתי לגלוש. חשבתי בהתחלה ללכת לפדאנג או אימפוסיבולס אבל בסוף החלטתי ללכת לאולוואטו, מההסתכלות בדרך הם היו נראים נמוכים ובאולו תמיד יש יותר גובה. רצית מהר למים. מהירידה לחוף כבר הבנתי שמשהו שונה פה – היה ים ענק. מממש ענק. בדיעבד שהסתכלתי על התחזית ראיתי שהיה פה 2200kJ שזה לא צחוק ואולוואטו קיבל את הסוול בכיוון הכי טוב שיש. הגעתי לכניסה, היה שיא הlow tide אבל בגלל שהיו גלים זה לא היה מאוד נמוך (1.4 מ׳ גאות) אז עוד היה אפשר לחתור למעלה, אז התחלתי לחתור. חתרתי וחתרתי וחתרתי ורק נסחפתי עם הזרם ונשברו לי גלים עצומים על הראש. לא הצלחתי לעלות מטר למעלה עד שלא נסחפתי לסוף סוף הרייסטראק. כשהגעתי לשם, כבר beat up מכל הכלים הצלחתי להתחיל לעלות, ועכשיו – הייתי צריך להילחם מול הזרם. לקח לי עוד תקופה עד שהגעתי לליינאפ אבל בסוף הצלחתי. לקח לי 40 דק לעלות את זה. כשהגעתי ליד אנשים ראיתי שלושה דברים – הראשון הוא שיש ממש קצת אנשים במים, שזה הדבר הכי פחות אופייני לאולוואטו. מצד שני, מאוד ברור למה. לרוב החוף הזה מפוצץ בגולשים מהכי מתחילים שיש ועד הכי מתקדמים. עכשיו היו במים רק הcream de la cream. הדבר השני שראיתי, הוא שאני עם הגלשן הכי קטן פה. ה-6.0 שלי, שקניתי לימים גדולים, היה הגלשן הכי קטן במים. לכולם היו או gunים או 6׳6+. הדבר השלישי שראיתי הוא שלבערך מחצי מהאנשים הייתה או קסדה או impact vest. כל אלו גרמו לי להבין שזה לא יום רגיל מה שהולך פה. 

היו שני מקומות שנשברו בהם גלים – באמצע, איפה שאני ישבתי ביחד עם עוד 15~ אנשים, והכי למעלה שיש. אם אתם זוכרים את היום הזה שהיה סט אחד של פקונגות שנטוראל ואני ירדנו באולוואטו – אז שם. ישבתי להסדיר את הנשימה והסתכלתי מסביב, ראיתי את הגולשים בפיק העליון יורדים גלים ע צ ו מ י ם. הכי גדולים שראיתי פה. היו גם כמה שהצליחו להצטנר שם. זה היה מחזה מרהיב. הבעיה עם לשבת שם הייתה שאם אתה נופל אתה נתקע ב-inside ולא יכול לצאת. ונשברים עליך גלים של 4 מ׳ על הראש. בקיצור – לא נעים ליפול שם. אז אני נשארתי ביחד עם עוד כמה אנשים בפיק באמצע, שגם אצלנו היה גל עצום. היתרון היה שפחות היה אפשר להיתקע למטה ותמיד יכולת לברוח לקצף ומשם לזרם אם היית צריך. ישבתי שם וראיתי הרים של מים מגיעים. זה היה שילוב של הים הכי גבוה שראיתי בטיול והכי רחב. זה השתווה ל2800 בlakey מבחינת היחס בין הרוחב לגובה רק שזה היה יותר גבוה. לא רק הסטים – כל גל היה עם period עצום. הרגשת את עצמך עולה אותה במשך כמה שניות טובות ואז יורד אותו במשך עוד כמה שניות. רק לחוות את הים הזה היה מטורף. 

לאורך הזמן הגיעו כמה סטים שכמעט ונשברו עלי. לא חתרתי ככה מהר למעלה הרבה זמן. מה שבעיקר היה מוזר זה שכל גל היה נראה כאילו הוא עומד להישבר, אבל הוא נשאר במצב הזה תקופה. הגלים נשברו רק מתחתיי אבל הקצף של השבירה בצבץ מהם כבר הרבה מעליי. ניסיתי לחתור לאיזה שני סטים ולא הצלחתי להיכנס אליהם, וכמובן שאחרי כל אחד מהניסיונות האלו חתרתי ספרינט של החיים למעלה, רק בשביל לא להיתקע למטה כשמגיע סט. אחרי עוד כמה דקות ראיתי שמגיע גל. זה הגל השלישי של הסט, הוא לא היה הכי גבוה של היום והיה נראה שהוא עומד להישבר יחסית לידי, אז אמרתי לעצמי יאללה אני חייב לקחת אותו. התחלתי לחתור ספרינט ובמקביל הרגשתי אותי מתחיל לשאוב אותי למעלה. לא עצרתי והמשכתי לחתור. הייתה איזו שנייה שחשבתי שהוא עובר אותי ואני לא אצליח להיכנס אבל נתתי פוש אחרון, קיבלתי מלא מים בפנים, ואיכשהו – הצלחתי להיכנס אליו. נעמדתי. לקח לי לפחות איזה שלוש שניות רק לרדת את הדרופ. מאוד מהר משכתי שמאלה חזק – הדבר האחרון שרציתי זה שהוא ישבר עלי, אז העדפתי לברוח קצת מהליפ. הבאתי קאטבק ועוד קאטבק ועוד קאטבק – זה בערך הדבר היחיד שאפשר לעשות על גל כל כך מאסיבי. המשכתי אותו עד לסוף הרייסטראק וכשהרגשתי שאני כבר מחוץ לטווח הסכנה יצאתי מהגל. זה היה מטורף. כל כך הרבה אנרגיה בגל אחד. משהו שהרבה זמן לא הרגשתי. 

משם לקח לי עוד איזה 20 דק של חתירה רק לחזור לאיפה שישבתי. ראיתי גם שכולם מתחילים לחתור יותר לכיוון הפיק העליון אז הלכתי איתם. הtide התחיל לעלות ונשברו פחות גלים בRaceTruck. עליתי קצת למעלה. הסחף היה קיצוני מאוד. הייתי צריך לחתור כמעט ספרינט רק בשביל להתקדם בערך מטר בדקה. אחרי עוד חצי שעה כזו החלטתי שאני אקח עוד גל אחד ואצא איתו החוצה. חשבתי שאין לי סיכוי להצליח את החתירה הזו שוב פעם אם אני אקח עוד גל כמו הקודם, בכל זאת אני ער מ3 בבוקר. התקדמתי קצת אל עבר הפיק וניסיתי לקחת גל. הייתי קצת יותר מדי בinside אז עפתי בדרופ. לא יודע איך אבל הנפילה לא הייתה כל כך גרועה והוא לא ערבל אותי יותר מדי. לקחתי ישר את הגל שאחריו ויצאתי איתו כבר החוצה. הגל הביא אותי כמעט עד פתח המערה אבל גם ה20 מטרים חתירה האלו שנשארו לי נגד הזרם היו לא פשוטים בכלל. בסוף הצלחתי לצאת החוצה. 

הסדרתי קצת את הנשימה וחזרתי למעלה. עברתי דרך הצלמים ומצאתי צילום של הגל האחד הטוב שהיה לי אז לקחתי אותו. משם המשכתי ישירות לווארונג לוקאל! המקום האהוב עלי באולוואטו. כל הצוות שם שמח לראות אותי והרכבתי לעצמי את המנה האהובה עלי – עם שניצל ועוף כתום קריספי וספרינג רולס ומה לא. אפילו הגיע לי שתייה חינם בגלל החבר ממועדון אז לקחתי אותה. פייר – התגעגעתי לאוכל פה. אחרי הארוחה הנדירה שהייתה לי המשכתי למסע קניות – או יותר נכון מסע מתנות למשפחה. תכלס, אין פה מבחר של דברים לקנות, אבל הצלחתי למצוא כמה דברים יפים לכל אחד. משם עברתי לפרוק את הכל בחדר והלכתי, איך לא, למסאז׳. חייב לעשות את זה בפעם האחרונה כאן. אני די בטוח שנרדמתי שם על המיטה של המטפלת, אבל זו הייתה מנוחה חשובה. אחרי כן הלכתי לאכול ארוחת ערב, למרות שהייתי עוד די שבע מהצהריים (עברו רק 3.5 שעות מאז) ומשם – לישון. ומחר? היום האחרון שלי בבאלי והדרך חזרה מתחילה.