פרק עשרים ושלוש ואחרון – ביי ביי אינדונזיה

05/06-06/06

יום חמישי

נרדמתי אתמול באיזה 9 בערב, אז לא פלא שקמתי יקיצה טבעית ב-6. אבל זה טוב – זה אומר שאני אספיק לעשות עוד סשן לפני שאני הולך מכאן. אז קמתי בזריזות, סידרתי קצת את הדברים במזוודה בשביל שלא יהיה לי יותר מדי עבודה אחרי הסשן ויצאתי.

אני אוהב סגירות מעגל. אז החלטתי שאם הסשן הראשון בבאלי היה בפדאנג פדאנג, מן הראוי שגם האחרון יהיה שם. יותר מזה, כבר תקופה שנטוראל ואני מאוד רצינו לגלוש שם והוא פשוט לא עבד, אז עכשיו, כשהוא עובד, הגיע הזמן לנצל את זה. קשרתי את הגלשן לאופנוע ויצאתי לשם. שילמתי לחבר׳ה בכניסה וירדתי לחוף. בהתחלה, לא התלהבתי. הסתכלתי מולי – איפה שנטוראל ואני גלשנו פעם קודמת כאן ולא היה גל כזה טוב. וגם – היו מלא kookים במים. דיברתי עם איזה מקומי ושאלתי אותו איך הגל ואיפה להיכנס, ואז הוא הצביע לי שמאלה. לא איפה שנטוראל ואני גלשנו אלא מאחורי הסלע. בהתחלה חשבתי שהוא צוחק עלי אבל לא, הוא אמר לי ששם גולשים. אוקי. קצת מוזר אבל סבבה, שמתי את הליש ונכנסתי למים. 

כשהתחלתי לחתור התגלו לי לאט לאט עוד איזה 5 אנשים שישבו שם, למעלה, מעל הסלע, אבל לא ראיתי שם גלים. בכל מקרה המשכתי לחתור לשם. פתאום ראיתי גל בינוני מגיע שאף אחד לא הלך עליו, והגל – פשוט מצטנר. ואז עוד אחד, וגם הוא צינור. ועוד ועוד וכולם שם צינורות. לא ראיתי משהו כזה. כל גל שם היה צינור. אמנם לא ענק אבל צינור, אפשרי וגליש, אם אתה לא מפחד להתקרב קצת לסלעים. כשכבר הייתי קרוב למעלה ראיתי גם סט שהגיע ואז הבנתי למה כל שאר החבר׳ה ישבו יותר בעומק. הגיע גל של איזה 2 מ׳, שהיה נראה טוב, אבל תכלס, הגלים הקטנים היו צינורות הרבה יותר ארוכים. הגל הגבוה נשבר מאוד מהר ולא היה כזה חלול, והקטנים, שנשברו על הריפ הרדוד יותר היו הרבה יותר פתוחים. אפילו עם כמה סקשנים. 

הגעתי למעלה והחלטתי – בוא ננסה לקחת את הקטנים יותר. את הגלים שבין הסטים ונראה אם הם באמת מצטנרים או שזה סתם נראה. חתרתי לגל הראשון, נעמדתי, באטם קטן, והופ – נכנסתי לצינור. ולא סתם מקלחת של בוקר – צינור על אמת – עם כל הוויז׳ן מבפנים. יצאתי ממנו והייתי בשוק. הקטנים האלו ממש אפשריים. הם מקבלים מדרגה קטנה מהריפ שמקפיצה להם את הגובה ואפשר להיכנס אליהם. חזרתי שוב למעלה, ישבתי מתחת לכולם ולקחתי עוד אחד. וגם הוא – צינור! יצאתי ממנו. היו שני בוגיסטים אוסטרליים למטה שראו את זה והתלהבו אז ידעתי שאני לא מדמיין. גל אחרי – נכנסתי לעוד צינור, שממנו לא יצאתי. אבל עדיין! זה לא מפסיק. כל גל מצטנר. פשוט כל גל. בזמן שאני לקחתי כבר את כל הגלים האלו, כל מי שלמעלה המשיך לשבת בלי לזוז. אז אני, המשכתי בשלי. לא ישבתי כמעט כל הסשן – שעתיים שלמות רק עליתי וירדתי עליתי וירדתי וכל גל נכנסתי לצינור. בסוף הסשן היו לי תשעה צינורות שיצאתי מהם ולא יודע עוד כמה שלא. זה הכי הרבה שהיה לי בסשן בין אם בטיול הזה ובין אם בכללי. איזו תחושה מטורפת. זה גם הסשן הראשון שאני זוכר שלא עשיתי בו ביצוע אחד על הליפ, רק לעמוד ולהיכנס לצינור. בלי שום אופדליפ או פלאוטר או משהו. ככה זה צריך להיות, זה סשן הגלישה האולטימטיבי. 

היה גל אחד, צינור מספר חמש אם אני רוצה להיות מדויק, שבכלל היה מדהים – ישבתי מתחת לפיק, ממש מעל הסלע הגדול, באיזור שבדיעבד אני מודה שהוא קצת מסוכן. הגיע גל מולי, יחסית גל של סט אבל החבר׳ה למעלה לא הלכו אליו. עד עכשיו אני לא מבין מה הם חיכו לכל הסטים האלו, הסתכלתי עליהם גולשים אותם – בגלל שהגל גבוה הסקשן באמצעי שלו נשבר על איזור עליון יותר של הריף והוא לא מאוד מצטנר אלא פשוט נסגר מהר, אז הם אף פעם לא הצליחו לעבור אותו. Oh well, יותר גלים בשבילי. בכל מקרה, חזרה לסיפור – הגיע מיני סט, אז הלכתי עליו. נעמדתי על הגלשן בlate drop (כמה שאפשר, ככה עשיתי בכל גל בשביל להתמקם הכי טוב לצינור) ועשיתי באטם טרן. איך שאני מתחיל את הסיבוב למטה אני קולט שהגל פשוט קופץ מולי ומכפיל את הגובה ותוך כדי נזרק לצינור מעליי. כאילו נוצר מעלי צוק (זה כנראה נוצר כי הייתי קרוב לסלע והריף נהיה מאוד רדוד שם, אבל לא נפלתי אז מה זה באמת משנה…). שמתי יד אחד בגל ונכנסתי לצינור הזה. הייתי בתוכו שנייה ועוד אחת ועוד אחת. זה היה מטורף. אחרי זה הגיע הסקשן המהיר אז התחלתי לרוץ כבר מתוך הצינור – רצתי קדימה, יצאתי ממנו קצת וראיתי שההמשך גם נפתח לצינור. לחצתי הכי חזק שיכולתי על הרגל האחורית ונכנסתי שוב לצינור. הסקשן האחרון של הצינור יותר קצר אבל הרבה יותר חלול מהראשון אז הצלחתי להישאר בו שנייה ואז לצאת. זה היה מטורף. כשיצאתי מהגל הזה פשוט צחקתי. לא האמנתי למה שקורה פה במים. זה האינדונזיה ששמעתי אליה. כל כך כיף, ובאופן לא מוסבר, בחוף מהמתויירים והמפורסמים שיש – אני גולש ״לבד״ (כי אם כל מי שבמים לא תופס גלים אז…).

לקראת סוף הסשן, כשנפלתי באחד הצינורות, הסתכלתי על הגלשן ולא האמנתי – חטפתי שבר בכל הלמטה שלו. פשוט שבור לחצי אבל מהצד השני, לא כמו הגלשן הקודם. אבל, בגלל שזה היה הסשן האחרון שלי וכל כך נהנתי אמרתי שאני חייב להמשיך. לקחתי עוד שתי צינורות על הגלשן השבור והצלחתי אותם. הגל האחרון בכלל היה הזוי – הגיע איזה סט שאף אחד לא לקח מלמעלה. הייתי בדיוק באמצע, איפה שלרוב הסקשן מהיר מדי והם לא מצליחים לעבור אז עשיתי מהפך והתחלתי לחתור. נעמדתי והגל נשבר מאוד מהר. עברתי את הסקשן המהיר מלמטה ובגלל שכבר יחסית הבנתי את הגל ידעתי שהוא עומד להיפתח לצינור ולא להישבר עלי בדיוק ברגע הזה. אז עם מלא מים בפנים פשוט עשיתי באטם ונכנסתי. נכנסתי לצינור הכי יפה שהיה לי בטיול. כל כך נקי, כמו בסרטים – רואים את המים סוגרים חדר מולך – זה מחזה מרהיב. הצלחתי לצאת ממנו. פשוט צעקתי במים מאושר. זה היה הגל הכי טוב של הסשן. כשיצאתי ממנו ראיתי שני בחורים על ג׳טסקי מולי ואחד עם מצלמה. חתרתי אליהם ספרינט בהתרגשות והתחלתי לדבר איתם. שאלתי אותם אם הם ראו והם אמרו שכן ושהיה מטורף. שאלתי את הבחור אם הוא צילם והוא אמר לי שכן! הוא הראה לי את התמונה בעינית של המצלמה – אחת היפות שראיתי. מסתבר שהוא צלם מים מטורף מטהיטי ובמקרה הם פה ונכנסנו הרגע והם בכלל עולים לצלם את הגלים במקום אחר. הם התלהבו ממני רצח כי פשוט הייתי so stoked ובהתרגשות מוגזמת – גם מהסשן וגם מהגל, אז לקחתי את האינסטגרם של אחד מהם והם שלחו לי את הצילום!

אחרי זה יצאתי מהסשן. זו הייתה הדרך הכי נכונה לסיים גם את הסשן וגם את הטיול. בסשן צינורות מושלם ובצינור אחרון מושלם. חתרתי החוצה והייתי באקסטזה – הכי כיף שיש. בחוץ גם ראיתי שהיה צלם סטילס שצילם חלק מהגלים שלי! הוא היה יותר ממוקד בkooks  שהיו בשבירה השנייה אבל מדי פעם תפס אותי בכמה צינורות, אז לקחתי את מה שהיה לו והלכתי. משם נשארו לי בערך שעתיים וחצי לסיים הכל ולצאת עם המונית לשדה. אז – חזרתי לחדר והשארתי את הגלשן בשמש בשביל שבתקווה ייצאו כל המים שהוא שתה ומשם המשכתי בזריזות, ובפעם האחרונה, לווארונג לוקאל. אכלתי שם ארוחה זריזה ויצאתי חזרה. בדרך לדירה עצרתי בwhite monkey – חנות גלישה שגם ביקרתי בה אתמול וראיתי בה גלשן יד שנייה שנראה טוב אבל קצת יקר. נכנסתי לחנות וראיתי שהבעלים היה שם, שאני כבר מכיר. דיברתי איתו והצלחתי להוריד את המחיר בעוד חצי מיליון (רופי כמובן). זה כבר היה מספק אז קניתי מהם את הגלשן – עכשיו אני מצדיק את זה שקניתי קייס לארבעה גלשנים… משם חזרתי לחדר והתחלתי לארגן את כל הדברים במזוודה ובקייס. אחרי היאבקות קלה עם הריצרץ בסוף הצלחתי לסגור את הכל בקייס. השארתי את הטרולי הכי קלה שהצלחתי וסגרתי גם אותה ובדיוק עשר דק לאחר מכן הגיע נהג המונית. אמרתי ביי ביי נוסף להאיו, שמתי מדבקה של טופסי על הדלת של החדר ויצאתי לשדה. זהו, נפרדתי מאולוואטו באופן רשמי. 

היו קצת פקקים אז לקח לנו שעה וחצי להגיע לשדה וכשהגענו הייתי צריך לחכות עוד שעה לפתיחת הגייט. כשהוא נפתח הגעתי שוב לחלק הכי בעייתי בטיסות עם גלשנים – הגודל והמשקל שלו. אז, כמו שאתם כבר מבינים, עשיתי את הטריק עם הטרולי. הדוכן היה הפעם קצת יותר גבוה אז הקייס יצא 23 ק״ג (ולא 12 כמו בטיסה מסינגפור), אבל כל עוד זה לא ה33 קילו שהוא באמת שוקל זה מצויין. שם נפרדתי מהגלשנים – פעם הבאה שאני אראה אותם זה יהיה בתקווה בארץ עוד 20 שעות. הפעם הטיסות שלי יותר קלות – טיסה לאבו דאבי ומשם לארץ. החלטתי קצת יותר להתפנק בחזור ולא לטוס 42 שעות הפעם…

עליתי לטיסה הראשונה וישנתי את רובה. אחרי מה שהרגיש כמו כמה דקות הגעתי לשדה באבו דאבי ואחרי עוד קצת מקדונלד׳ס (שהפעם היה ביג מק ולא עוף ואורז) עליתי על הטיסה הבאה – לתל אביב. גם היא עברה יחסית בקלילות. כבר שכחתי מה זה לטוס כשיש מולך מסך עם סרטים, אוכל, שתייה, שמיכה ושאר דברים טובים. אחרי 4 שעות ירדתי מהמטוס והגעתי לנתב״ג. 

והינה הסתיים לו הטיול. המסע המטורף הזה. חזרתי לארץ, ועכשיו לדרך חדשה. 

מהשנייה שיצאתי מהמים בבוקר (בעצם זה בבוקר של אתמול) עברה לי בראש מחשבה – הסשן הראשון שלי בבאלי היה בפדאנג פדאנג בשקיעה, והאחרון היה באותו החוף בזריחה ויש בזה משהו סימבולי. מצד אחד סגרתי מעגל – אותו החוף, סשן ראשון וסשן אחרון, שקיעה מול זריחה, הכל משלים אחד את השני. מצד שני, השארתי מעגל נוסף פתוח – סיימתי את הטיול בזריחה. הרגשתי שאני מסיים משהו בהתחלה שלו, ובאותה מידה, וכדימוי לכל הטיול, ככה אני מרגיש כלפי כל אינדונזיה – הטיול הזה, מדהים ככל שיהיה, רק גרם לי להבין כמה מסע גילוי הארץ הזו לא הסתיים כאן. יש עוד כל כך הרבה מקומות להגיע אליהם, בין אם קרובים לבאלי כמו GLand ו-Keramas, או איים רחוקים יותר כמו Kandui ו-Nias, פחות מוכרים כמו crowy’s וחופים נשכחים בסומטרה או מאוד מוכרים כמו impossibles ו-greenbush ועוד רבים אחרים. אז לסיים כזה טיול בזריחה גרם לי לתחושה שלמרות שזה הסוף, זוהי רק ההתחלה. אינדונזיה, נתראה שוב. 

בנימה אישית – לכתוב יומן זו חוויה מאוד מיוחדת, במיוחד באופן שמשתדל לתאר כל יום ויום. זה דרש ממני הרבה משמעת בטיול שחורט על דגלו חופש. זה דרש ממני לקחת חוויות שקרו במהלך היום, בין אם מטופשות ובין אם עוצרות נשימה, ולהעלות אותן על הכתב. לנסות ולהעביר את אותן הרגשות שחוויתי לרצף של מילים, משפטים ופסקאות. לנסות לחדש ולא לשעמם אבל מצד שני לא להיות מתומצת מדי. כל יום מחדש. גם בזמן עייפות וגם בזמן התרגשות. גם אם אתמול היום ומחר נראו לי אותו הדבר וגם אם לא בדיוק זכרתי אירוע מרגש מאותו הסשן, או אותו הערב. 

אני גאה בתוצר שיצא. גם בשבילכם – כל מי שקורא וקרא את היומן הזה לאורך הדרך. אני מקווה שהעברתי את הדברים בצורה שמאפשרת לכם לדמיין קצת מהטירוף שחווינו ואולי אפילו לחוות אותו איתנו. וגם בשבילנו – נטוראל ואני – מעתה ועד עולם נוכל להיזכר לפרטים מה קרה בטיול הזה. יום ביומו. ולא רק בתמונות או סרטונים, אלא גם במילים, רגשות וחוויות, וזה משהו שאי אפשר להחליף. 

אז תודה. ונתראה בטיול הבא.