21/05-22/05
יום רביעי
ישנתי טוב! לראשונה מזה אני לא זוכר כמה זמן! קמתי כמעט ב-9. הישג ענק. פתחתי את התחזית וראיתי שהשתנה המצב ב-desert point – הוא מקבל את הסוול הקרוב עם מלא רוח. מלא. מרבית הספוטים האחרים מקבלים אותו טוב אבל משום מה דזרט לא. אולי זה כי הוא יותר קרוב לאוסטרליה והסערה מגיעה משם. בכל מקרה, הבנו שהמזל היה לטובתנו ועדיף באמת שלא יצאנו משם. אז עכשיו צריך לחשב מסלול מחדש – או לנסוע ל-lakey peak, או GLand או בכלל דוך למאנטאוויז או ניאס. התלבטנו הרבה בבוקר אבל החלטנו שבכל מקרה עוזבים מכאן בשביל הסוול שמגיע (מתחיל להיבנות מחר וממחרתיים יש גלים).
עם ההחלטה הזו יצאתי לגלוש סשן אחרון באולוואטו, בסשן עם הגל הכי נמוך שהיה לנו פה עד כה. אני יודע שאמרתי את זה גם אתמול או משהו אבל באמת היו לנו איזה 4 ימים עם גל של חצי, שזה נמוך לכאן, והיום אפילו קצת פחות. נכנסתי עם הטווין, אמרתי שלום לצלמים החברים ותפסתי לדעתי הכי הרבה גלים בחוף. לא היה מפוצץ מדי ובעיקר – לא היו הרבה גולשים טובים במים. השילוב של זה נתן לי את האופציה לקחת בגדול מה שבא לי. בהתחלה ישבתי מתחת לפיק ולקחתי את כל הגלים הקטנים, איזה 20 גלים בשעה ונהנתי מאוד. אחרי זה עליתי קצת למעלה ולקחתי כמה סטים ועשיתי איזה צינורון קטן. משם עוד קצת חזרה למטה ודיי. עשיתי את שלי. אמרתי ביי ביי לסלע של הכניסה בפעם האחרונה ויצאתי החוצה.
חזרתי אל נטוראל והחלטנו לצמצם את האופציות שלנו – או lakey או nias. חשבנו על זה עוד קצת לעומק ונטוראל עשה עוד כמה שיחות ואז גילינו – התחזית בסוול הקרוב לניאס לא נראית מאוד גבוהה כמו המקומות האחרים. ובנוסף לזה בשביל להגיע ל-Nias יש לנו איזה יומיים מסע לפחות, ולא נספיק לצאת היום ובספק שנספיק לסגור את הכל עד מחר, אז זה אומר שאנחנו בכלל מפספסים את הסוול הקרוב. מצד שני, lakey זה מרחק טיסה של שעה ולפי התחזית פוגע שם מושלם. יותר מזה, רוסו אמר לנו שפשוט מדהים שם. אין שם כלום חוץ מגלישה. יש את lakey עצמו שזה גל A Frame (גם ל-left וגם ל-right) מדהים ואפילו יש גם את lakey pipe שזה צינור מטורף ל-left. אז אחרי עוד קצת מחשבה החלטנו לא לקחת סיכון וללכת ל-lakey. בטוח יעבוד שם, זה קרוב וכולם אמרו לנו שחייבים להגיע לשם.
אחרי ההחלטה הזו עשיתי סיבוב קצר להביא את התמונות והסרטונים שלי מהצלמים, שהפעם לא מחקו לי את הדברים וחזרתי לחדר. משם התחלנו בסידורים האחרונים – דיברנו עם האיו (Ha-Yoo , אחד העובדים במלון ובחור קורע מצחוק, שכמובן לא יודע כמעט בכלל אנגלית ויש חשד גדול שהוא כל היום על magic mashrooms) ושאלנו אותו כמה יצא המלון. אז יצא לנו כמה מיליונים של רופי כי ישנו פה מסתבר 22 לילות (!!!). מי היה מאמין שכל כך הרבה זמן עבר ברגע. אז שמנו כל אחד כמה מיליונים, עשינו איזה שתי תמונות של עשירים עם הכסף והבאנו אותו להאיו. הזמנו כרטיס טיסה וזהו. מחר טסים ללייקי. אחרי שסיימנו לארגן את הקייסים נטוראל הביא תובנה ששימחה אותנו מאוד – ״איזה כיף זה לסיים לארגן את הקייסים עם הגלשנים ולא בשביל לחזור לארץ אלא בשביל להמשיך את הטיול״. הוספתי עליו ״ואיזה כיף זה לעלות על טיסה בשביל לרדוף אחרי סוול ולא בשביל לחזור״. עלה לנו חיוך על הפנים וההתרגשות חזרה. אנחנו ממשיכים לפרק הבא במסע שלנו – Sumbawa here we come!
יום חמישי השחור
ספוילר – יום רע לפניכם.
אז קמנו בבוקר וראינו שהטיסה התעכבה ל-15:00. לא נורא, עדיין נגיע ללייקי באור פשוט לא בטוח שנספיק סשן ערב. ניצלנו את האופציה וחזרנו לישון לעוד שעה. התעוררנו שוב בנחת, ארזנו את שארית הדברים שלנו, אמרנו ביי לכלב היחיד החמוד במלון ולהאיו שנהיה חבר יקר מאוד ויצאנו לדרך. 1030 עלינו על מונית בשביל להגיע לשדה ב1130, מספיק מוקדם בשביל לא לפספס כלום. בדרך היינו קצת רעבים אז אכלנו לראשונה מזה שלושה שבועות במקום מערבי – מקדונלדס! עוד כמה דקות נסיעה ועוד קצת הסתכלות על ציוויליזציה מתקדמת (ראינו רמזורים!) והגענו לשדה.
השדה היה נראה יותר טוב משציפינו – ממש דמיינו שדה קטן וגרוע והוא דווקא היה נראה יחסית גדול, ועם חנויות רבות בחוץ. לצערנו זה הדבר היחיד הטוב שהיה בשדה הזה. איך שנכנסנו לשדה ראינו עוד מישהי עם קייס וראינו שהיא מתקדמת לעבר אותו דלפק שלנו. ניסינו ללכת קצת יותר מהר, קצת שמאלה קצת ימינה אבל היא בסוף הגיעה לפנינו. כשהגענו לתור חשכו עינינו – הוא עוד איזה לפחות 15 אנשים עם קייסים של גלשנים. בכל מצב מתוקן זה לא היה אמור להדאיג אותנו, אבל נטוראל קרא יום לפני זה שיש להם limit of״ 5 surfboards on the flight” ולא הבנו אם זה חמישה גלשנים בכל קייס, חמישה גלשנים לבן אדם או רק חמישה גלשנים על הטיסה. אתם יכולים להבין לבד איזו אופציה התממשה בסוף. כן. עד כמה שזה הזוי יש להם הגבלה של חמישה קייסים בכל טיסה. החבר׳ה שהגיעו לפנינו (חבורה של 15 אמריקאים) כבר קיבלו את הבשורה המרה – הטיסה של היום מלאה בגלשנים ואין להם איך להטיס את הגלשנים שלנו היום. החבורה של האמריקאים יצאו מהתור וחישבו מסלול מחדש. דיברנו איתם קצת להבין מה הם עושים וחלקם החליטו ללכת על האופציה של רכב (24 שעות נסיעה).
המשכנו לדבר עם הבחורה שבדלפק והיא אמרה שיש אופציה שאנחנו נעלה על הטיסה היום ומחר ב-15:00 הגלשנים שלנו יעלו על הטיסה הבאה. שאלנו אותה אם בוודאות הם יעלו מחר והיא אמרה שכן כי הגענו ראשונים ויש לנו priority. עשינו קצת חושבים והגענו למסקנה שעדיף לנו להגיע לשם עוד היום, להשכיר איזה גלשן וככה לפחות נספיק איזה סשן בוקר מחר ואז נביא את הקייסים. ניסינו לקדם את העסק הזה כמה שיותר מהר כי קלטנו שהחבורה של האמריקאים חזרו, הפעם 11 חבר׳ה, וגם הם רוצים לקבל מחר את הגלשנים על הטיסה. הצלחנו להיכנס לפניהם בתור של הpriority מבחינת הגלשנים לטיסה מחר אבל מאוד מהר הבנו שהוא כנראה לא באמת קיים כי הגיע איזה בחור ופשוט לקח את כל הקייסים ביחד על עגלה גדולה…
התנחמנו בעובדה שאולי אולי הם בודקים לפי ה-boarding pass שלנו והקייס שמקושר אלינו וככה יודעים להעלות לנו את הקייסים מחר והחלטנו להמשיך הלאה. העיקר להגיע ללייקי, משם נסתדר. אז עברנו לבידוק הבטחוני שהיה זריז מאוד ונכנסנו למתחם של הדיוטי פרי והשערים. הסתובבנו קצת, קנינו איזו עוגת בננה וסטארבאקס ובגדול העברנו את הזמן עד הטיסה. באיזור השעה 14:00 הלכנו ל-gate לראות מה קורה. אני הלכתי לרגע ונטוראל הלך לשאול אותם מה עם הטיסה שלנו ומתי יוצאים. כשחזרתי הוא מסתכל עלי נקרע מצחוק ואומר לי ״התבטלה לנו הטיסה״. ״אין מצב אתה עובד עלי״, ״אני רציני לגמרי, התבטלה לנו הטיסה״ [תוך כדי שהוא מתפקע מצחוק – הערת עורך]. לא ידעתי אם להאמין או לא אז עמדתי שוב בתור. שאלתי אותה שוב והיא אמרה לי לחכות ולחכות, ואחרי חמש דקות של בירורים היא אמרה לי ״the flight is delayed״ אז נטוראל שאל אותה ״אבל אמרת לי שבוטל״, ״ya ya, we got now new information saying that it’s delayed”. אוקי אז הוא באמת לא עבד עלי, אבל לפחות זה לא בוטל ורק מתעכב.
המשכנו לחכות ליד הגייט. עוברת עוד שעה, שואלים מה קורה, עדיין מתעכב. עוד חצי שעה, ועוד אחת ועוד אחת ועדיין מתעכב. הגענו ל-16:30 ושאלנו מה קורה ואז הם בישרו לנו את רוע הגזרה – התבטלה להיום הטיסה. אנחנו, החברים האמריקאים החדשים שלנו, עוד איזה שני איטלקים ומי לא כעסנו והתבאסנו ביחד. כולנו רוצים להספיק לסוול הזה שמגיע ללייקי ולא ידענו מה לעשות. אמרו לנו ללכת לדלפק בקבלה ולדבר איתם על מה לעשות – או refund או לעלות על טיסה למקום אחר או לחכות לטיסה של מחר. בדקתי מהר את האופציות וראינו שיש עוד טיסה אחת לשדה רנדומלי באינדונזיה, מחכים שם 5 שעות ואז טיסה לפאדאנג – שזו תחילת הדרך למאנטווי, אז חשבנו אולי לעשות את זה. פתאום גם הבנו שאם אנחנו עולים על הטיסה של מחר אז יכול להיות שהגלשנים יגיעו רק מחרתיים – כי כל מי שעלה היום למטוס נדחה לטיסה של מחר. לרגע אפילו חשבנו אולי פשוט להישאר באולוואטו לסוול הזה וזהו.
הגענו לקבלה. היו שם שני חבר׳ה שידעו קצת אנגלית. שאלנו אותם אם אפשר להחליף לכרטיס טיסה אחר, הם אמרו שלא. אז המעבר הרעיוני למאנטאוויז לא יקרה. שאלנו אותם אם אפשר refund ואמרו שכן, אז האופציה של אולוואטו עדיין על הפרק, אבל – אנחנו מתים לגלוש את הסוול הזה בלייקי. שאלנו מה יקרה מחר שיהיה שונה מהיום. אמרו לנו שתהיה לנו טיסה ב7 בבוקר לשם ושהלילה הזה נהיה במלון. הבטיחו לנו גם שהגלשנים יגיעו או בטיסה של 7 או בטיסה של 15. הרהרנו קצת באופציה שלנו בבאסה מוחלטת. הבנו שאנחנו עומדים לפספס חלק מהסוול כי אין סיכוי שיעלו את כל הגלשנים לטיסה של 7 ובספק גם על הטיסה של 15 ובוודאות אין על מי לסמוך שם. מצד שני, להתחיל עכשיו נסיעה ברכב של 24 שעות ועוד מעבורת זה סיוט לא פחות ואין סיכוי שאנחנו חוזרים לאולוואטו. אז לקחנו את הצ׳אנס שלנו על הטיסה של מחר ונסענו עם האוטובוס שהיה מוכן מחוץ לשדה למלון (וכמובן שהוא יהיה שם מראש, כי תמיד יש פה ביטולים).
הגענו למלון שהיה נראה משנות ה80 וממומן רק על ידי אנשי השדה. נכנסנו לחדר וראינו את השלט הכי מוזר שראינו בחיים
למה. למה שבמקום כל שהוא יהיה צריך להיות שלט שכתוב עליו No Human Traffickng. פאניקה מוחלטת לאיזה שניה ואז דיי. דיברנו רגע עם ליפשיץ שאמר לנו שיש אין סוף אוטלטים ליד המלון שלנו (הוא היה בעבר באותה סיטואציה) ושנלך לחנות של בילאבונג ונביא בגדים ב10 דולר. אז יצאנו לסיבוב ובאמת יש שם כמויות מטורפות של אוטלטים. כנראה שכל המפעלים של החברות הגדולות נמצאים פה ליד אז הם מוכרים כאן עודפים בזול – בילאבונג, נייקי, אדידס, ריפ קארל, הארלי, וולקום, קוויק סילבר ומה לא. אז עברנו בטירוף בין מלא מקומות והבאנו כמה דברים נחמדים – קצת חולצות כמה בגדי ים ונטוראל אפילו קנה זוג נעליים שחורות שהוא חיפש כבר הרבה זמן.
אחרי המסע היינו רעבים וראינו שיש לנו מול המלון מסעדה סינית שנראת גם היא משנות השמונים אז נכנסנו אליה. היינו היחידים במסעדה והיו לפחות 15 עובדים. מסעדה סינית גדולה, עם ספות ו-boothים, בעיצוב של פעם. ישר הסתערה עלינו המלצרית / מארחת והמליצה לנו על דברים. הזמנו כל אחד איזה שלוש מנות סיניות מסורתיות וחיכינו. הביאו לנו מלא צלחות, צ׳ופסטיקס, כפיות, מלא רטבים, בוטנים ומה לא. וזה עוד לפני שהגיעו המנות שגם הן היו מעולות – טעמים עדינים ושונים מאוד מכל מה שאכלנו בטיול הזה, פירות ים, אורז בבישול ארוך, עוף צלוי שנראה כאילו הוא יצא מאנימה – באמת פינוק מהמעלה הראשונה.
אחרי כל הסיבוב הארוך חזרנו לחדר והלכנו לישון את ארבע השעות שנותרו לנו לפני ההשכמה, ומחר – בתקווה מגיעים ללייקי.