פרק ארבע עשרה – נטוראל חוזר לגלוש (בערך)

19/05-20/05

יום שני

זו פעם ראשונה בחיים שלי שאני שונא כלבים. אני לא זוכר אם כתבתי את לכם את זה לפני כן או לא, אבל קונסיסטנטית, כל יום באיזור 4 בבוקר הכלבים שפה מחוץ להוסטל מתחילים לנבוח. בשבועיים האחרונים זה פחות הפריע לי אבל בימים האחרונים זה לא נותן לי לישון. מ-4 בבוקר הכלבים מתחילים לנבוח. ואז בחמש התרנגול מצטרף בקריאות השקמה. ואם זה לא מספיק, אז כל פעם שהתרנגול קורא, הכלבים נובחים לו בחזרה ואז הוא ממשיך והם ממשיכים וזה לא נגמר. אז כמו שאתם מבינים התעוררתי ב-4 ולא הצלחתי לחזור יותר מדי לישון. ב-6 כבר התעוררתי סופית והחלטתי להסתכל על המצלמות ולראות מה קורה באולוואטו. היה נראה מאוד נמוך ובמקביל שגם יש שפל, אז החלטתי לחכות ל-tide שיעלה קצת. היו לי גם כמה סידורים שהייתי צריך לעשות מול הארץ אז זה הסתדר טוב. באיזור 8 גם החנות של מתקן הגלשנים נפתחה אז קפצתי אליו להביא את ה-fish שלי ששמתי אצלו לפני יומיים בתיקון. 

אני לא יודע אם אתם זוכרים, אבל יום שני בבוקר זה אחד הימים היותר טובים פה לגלוש – כל יום ראשון יש פה מסיבות רציניות עד 6 בבוקר, אז בשני בבוקר כמעט ואין אף אחד במים. אז זה לא מאוד מדוייק, מה שכן קורה זה שיש אנשים כמונו שלא הולכים למסיבה ואז הם באים לגלוש ב-6 בבוקר. אז רציתי to out smart them והחלטתי להיכנס ב-9:30 – אחרי שמי שקם מוקדם לסשן בוקר יוצא וכל מי שבדרך כלל קם מאוחר יותר גמור מהמסיבה של יום אתמול. וכך קרה – נכנסתי ב9:30 עם הטווין לגלוש ובאמת היה יחסית ריק. היו גלים חמודים מאוד – לא גל גבוה אבל גם לא נמוך, גל עם קיר יחסית טוב ופתוח והכי חשוב – בלי הרבה אנשים. החלטתי לעבוד על התנועה ב-Carve – מהסתכלות קצת על הסרטונים שלי ראיתי שאני צריך לפתוח יותר את היד המובילה. להשלים יותר עם המבט ולדחוף יותר את הרגל האחורית. לקח לי איזה שני ניסיונות/נפילות עד שתפסתי את הקטע אבל אחר כך הכל התחבר לי יותר טוב – התנועה הרגישה מצד אחד יותר עגולה ומצד שני יותר אגרסיבית. כיף להרגיש שיפור במים. 

יצאתי ב-12 והלכתי עם נטוראל לווארונג האהוב שלנו. אכלנו שם בבופה הרגיל ומשם המשכנו לווילה של ליאם סידור – חברים שלו הגיעו לא מזמן והם עברו לווילה מפנקת ביותר – בריכה, כמה חדרים גדולים, חצר גדולה, שמשיות, מזגנים ומה לא. אז ישבנו קצת שם, הכרנו את החברים שלו והתחלנו לפנטז ולחשוב מה אנחנו עומדים לעשות בסוול הקרוב – נכנס משהו ב-22 לחודש ואנחנו חייבים לצאת כבר מבאלי – שלושה שבועות זה שבועיים וחצי יותר מדי כאן. אז התחלנו להתלבט בין סמבאווה (האי של lakey peak) לבין לומבוק (האי של desert point) לבין ג׳אווה (gland) לבין המנטאווייס, על סירה או על האי ומה לא. אחרי הרבה מחשבות לא באמת הצלחנו להגיע להחלטה – חברים של ליאם רוצים להישאר פה בסוול הקרוב (הגיעו לפני יומיים) למרות שהוא מת לעוף מכאן, ליפשיץ רוצה לג׳אווה כי יש איזה מקומי שם שרוצה לקחת אותו לסיקרטים, רוסו ונהוראי כבר בסמבאווה ואנחנו מתלבטים בין כל האופציות האלו ועוד ועוד. 

אז מחוסרי החלטה חזרנו לחדר לנוח. חזרנו לתחייה בארבע ופתחנו את המצלמות של אולו. היה נראה נמוך יחסית והרבה שפל, אז בחישוב פשוט של הנאה מול סיכון החלטתי שלא לעשות סשן ערב. ליפשיץ כתב לנו שהוא חייב להניע דברים בשביל הצ׳ייסינג פאן ושהוא הבין כבר את האיזור פה של אולוואטו אז הוא יוצא ליומיים הקרובים לצ׳אנגו ומשם לעובוד (מקומות אחרים יותר בפנים האי של באלי), משמע – זה הערב האחרון שלו פה באולו. אז החלטנו לעשות לו ארוחת פרידה, הפעם לא בווארונג והלכנו ביחד איתו עם ויובל לפיצה, אותה פיצה שפגשנו אותו בה לפני כמה ימים (סגירת מעגל נחמדה). אני הייתי רעב בטירוף אז הזמנתי שתי פיצות, וכל השאר היו קצת יותר שפויים אז הזמינו אחת. 

חזרנו לחדר באיזור 22 ובגלל שאני ער פורמלית מ-6 וא-פורמלית מ4 אז פשוט קרסתי, שוב פעם עם האור דולק. 

יום שלישי 

שוב פעם הכלבים הורסים לי את השינה. שוב פעם התעוררתי אה-פורמלית ב-4 ופורמלית ב-6 ומשהו. אבל לא נורא, בשלב הזה זהו סוג של הרגל.  פתחתי את המצלמות ב-6 וראיתי ששוב פעם הים נמוך. הפעם יותר מהרגיל. זה כאילו שהים שומר את כל הגלים מעכשיו לסוול של המשך השבוע ולא מוכן לחלק קצת הפתעות לפני. אני נשמע קצת מדוכדך אבל לא באמת – זה עדיין גל יותר טוב ממה שיש לנו בכל יום אחר בשנה בארץ אז צריך להחזיר את החיוך לפנים. אז לקחתי את הטווין שלי וירדתי לחוף הבית. 

נכנסתי לגלוש באולו ובאופן לא מפתיע, היה הים הכי נמוך של הטיול עד כה. גל שמן, עבה ורחב. בצורה די נחמדה הגלשן שלי היה ממש טוב לתנאים האלו – התחבר מאוד טוב עם הגל הזה, בשונה מכל שאר האנשים שהיו על shortים. אז ישבתי בפיק הרגיל ותפסתי שם מלא גלים. רוב האנשים לא הצליחו להיכנס לגל אז נהניתי מההפקר. גלשתי עד איזה 12, שזה כמעט שיא ה-high tide ובשלב הזה כבר ממש לא היו גלים. כשנכנסים כל כך הרבה מים על הריף הזה ושאין בוול גבוה במים הים כמעט flat. במקביל, ליאם וחברים שלו גם נכנסנו לגלוש, אבל לא רציתי לבאס אותם אז לא אמרתי להם שעל הפנים ופשוט יצאתי החוצה. 

חברתי לנטוראל שעוד היה בחדר – הוא בדיוק חזר מסיבוב קטן פה ברחוב – והלכנו לאכול, כמובן בווארונג. הבנתי שאנחנו לקראת הארוחות האחרונות שלנו פה בבאלי אז הרשיתי לעצמי להתפנק ולקחתי גם אורז וגם נודלס (בנוסף לשלוש מנות העוף, ספרינג רול וקארי ירקות שזה הקבוע שאני לוקח). אכלנו שם ועם הזמן הצטרפו אלינו יובל ואז אורן אז פתחנו שולחן. 

לא התחלתי מזה אבל היום בבוקר החלטנו לאן אנחנו נוסעים – desert point. דזרט ממוקם בלומבוק, אי יחסית קרוב לכאן ואמור להיות שם את הצינור מההכי טובים בעולם. אם הסוול שמגיע עוד יומיים יפגע שם טוב, אנחנו יכולים לעשות את הscore של הטיול הזה. אז התחלנו לעשות את כל הסידורים הנדרשים לפני היציאה מפה – שמנו את הבגדים המלוכלכים בכביסה, עשינו הארכה לוויזה והתחלנו לחפש ferry והוסטל בלומבוק.

עברו עוד כמה שעות ורצינו להיכנס לסשן ערב, אבל הפעם הייתה הפתעה חדשה – מאתמול נטוראל ואני התחלנו לדבר על זה שהוא יעשה סשן בוגי, כי אם הוא לא יכול לעמוד על הגלשן, אז שלפחות ישכב על אחד במים. אחרי שסיימנו את הסידורים הוא נדלק על זה והחלטנו שהולכים על זה. נטוראל שם לראשונה בגד ים מזה כמעט שבוע והתחיל לקפץ אל עבר אולוואטו. אני החלטתי שזו סיטואציה מצחיקה מדי בשביל לא לתעד אותה אז הכנתי תיק עם החצובה והמצלמה והתחלתי לצלם אותו (תהיו מוכנים שעומד להיות פה גם VLog מתי שהו על הסשן הזה…)

נטוראל דידה אל עבר המקומיים שלקראת הכניסה לאולוואטו והתחיל לדבר שם עם איזה אחד שמשכיר בוגי. הוא לקח איזה אחד צהוב ישן (היחיד שהיה) וסנפירים שהיו נראים גם הם קטנים מאוד אבל זה מה שיש. משם הוא לקח את הכל בידיים וירד במדרגות התלולות אל עבר החוף. יש לציין שכל הזמן הזה אני מאחוריו, עם המצלמה שלופה ומתעד הכל, וכל האנשים פה לא מבינים מה אנחנו רוצים – לרוב מי שמצתלמים פה זה או בנות בבגדי ים שמנסות לעשות פוזות לאינסטגרם או יפנים (שפשוט מצלמים הכל), והפעם, הולכים שני הזויים ומתפקעים מצחוק עם הבוגי ביד אל עבר החוף. הגענו לחול, נטוראל קשר את הבוגי אל היד ובא לשים את הסנפירים עד שקלטנו שיש בתוכם קורי עכביש – מה שהסביר לנו כמה זמן אנשים לא השכירי את הבוגי והסנפירים האלו. אז שטפנו אותם, הוא נעל אותם ואז התחיל לחתור אל עבר האופק. 

הוא עלה למעלה, חותר גם עם הידיים וגם עם הרגליים, נגד הזרם, עד שהוא הגיע לפיק הראשון. הוא ישב שם קצת והסדיר את הנשימה. פעם ראשונה במים מזה שבוע וזה מרגיש טוב. אז נכון שאין לו גלשן מתחת לרגליים אבל ים זה ים, מים זה מים ואחרי שבוע בלי זה מרגיש טוב. הוא מתחיל לחתור לגל הראשון. חותר חזק חותר חזק ואז יורד את הגל. נשען חזק ללפט וממשיך אותו, לקראת הסוף הוא מנסה אפילו להביא איזה 360 אבל נכנס עם הרגליים בגל ועף. ביחס לגל אמיתי ראשון בחיים על בוגי – זו הצלחה יפה. הוא חזר חזרה למעלה, בדרך אפילו עושה כמה דאקדייבים ונראה שהוא מרגיש בנוח. יורד עוד איזה גל, נשען יפה על הקיר ומנסה עוד איזה 360. הסשן הולך טוב. ואז אני רואה איזה סט יפה מגיע ואותו חותר למעלה. הוא ממשיך לחתור עד שהוא מתקרב לגל ואז הולך לפי הספר – מהפך, טעינה וחתירה. הוא נכנס לגל ונצמד לקיר, אבל הפעם לא יורד כל הדרך למטה אלא מתחיל את ה360 יותר מלמעלה – לתדהמת שנינו – הוא הצליח! נחת 360 על הגל. כשהוא סיים את הגל הוא אפילו עשה claim מרוב התרגשות. ה-highlight של הסשן. משם הוא המשיך לנסות עוד כמה דברים שלא הלכו יותר מדי – ניסה להביא איזה סלטה מהליפ ועף החוצה ואפילו ניסה כמה פעמים לעשות את הmove של המקצוענים ולעמוד עם רגל אחת מקדימה, אבל הוא עף כל פעם מחדש על הפנים. 

אחרי עוד כמה גלים הוא יצא החוצה. בדרך החוצה כבר הסנפירים לחצו לו ברמות על הרגל אז עוד מלפני שהוא יצא מהמים הוא התחיל לנסות להוריד אותם. מה הייתה הבעיה? שאיך שהוא התחיל לעשות את זה הגיע לו סט של איזה שלושה גלים על הראש והוא עף עם הסנפירים ביד על איזה כמה תיירים שהיו בתוך המים וניסו להצטלם. כשהגעתי אליו למטה ראיתי אותו מלא בחול והוא סיפר לי מה קרה. כשהתחלנו לעלות במדרגות ראינו את ליאם סידור בא להיכנס לגלוש והוא בהתחלה היה בשוק ואז נקרע מצחוק מהסיטואציה. עלינו למעלה, צחקנו קצת עם המקומיים ודידינו יחדיו חזרה לחדר, מתפקעים מצחוק כל הדרך מהסיטואציה. אני מחכה בקוצר רוח כבר להוציא את הסרטונים מהמצלמה ולהתחיל לערוך את הוולג הזה – כשהוא יהיה מוכן, אוסיף אותו לכאן כסרטון. 

אחרי הסשן חזרנו לחדר והחלטנו – נוסעים ל-desert. דיברנו עם נהוראי על איך מגיעים לשם (הוא היה שם לא מזמן) והוא אמר לנו שצריך לקחת אופנועים, לנסוע ל-Padang Bay (שלוש שעות נסיעה) ומשם לקחת מעבורת של חמש שעות ואז יש עוד שלוש שעות נסיעה מהנמל בלומבוק עד ל-desert point. אז הבנו שאם אנחנו רוצים לעשות את זה אנחנו צריכים לצאת באיזור 5 בבוקר (בשביל לעשות את כל הנסיעות על האופנוע באור). התחלנו לחפש אופנוע, פשוט היה קצת מאוחר מדי – ב20:00 כל המקומות של ההשכרה נסגרים והיה כבר 20:30. דיברנו עם הבוס של המלון שלנו שיש לה גם השכרת אופנועים ושכנענו אותה להשכיר לנו אופנוע! אבל, וכמובן שיש אבל, היא שמעה שאנחנו נוסעים ללומבוק ואמרה שהיא לא מוכנה. ״כולם מחזירים משם את האופנועים שבורים״ היא אמרה לנו. עכשיו, מסתבר שזה באמת נכון כי בדרך ל-desert יש בסוף איזור עם עליית כורכר מטורפת ששוברת כל דבר שמנסה לעבור בה. אז החשש מובן אבל מבאס. מצאנו עוד אחד שהיה מוכן להשכיר לנו בלילה, אבל כששאלנו אותו מה עם המסמכים של האופנוע הוא אמר שאין (וחייבים רישיונות). בסוף דיברנו עם מקס ומצאנו איזה בחור שהוא השכיר ממנו שאמר שאפשר לקחת ללומבוק. הוא הגיע אלינו באיזה 22:00 בלילה עם אופנוע. הוא והישועה. דיברנו איתו קצת והיה נראה סבבה, עד שהגיעה הפצצה – הוא רוצה כפיקדון את הדרכון שלנו. בקיצור לא ישועה ולא נעליים ונתקענו בלי אופנוע. אז מחר ב5 לא נצא ל-desert. לפחות בשביל לסיים את היום בטעם טוב קראנו לאוסקר, השותף של מקס השכן, ושיחקנו ״ספידי״ – משחק קלפים כיפי מאוד. אוסקר ניצח את המשחקון הראשון, אני את השני ונטוראל את השלישי. סיימנו ב12 בלילה בתיקו והחלטנו ללכת לישון ולהבין מחר מה עושים.