פרק אחד עשרה – נפילה רצינית

13/05-14/05

יום שלישי

קמנו בבוקר והלכנו לגלוש. כמובן שבאולו. וכמובן שעם הגלשן החדש. עכשיו כבר הרבה יותר התרגלתי לfish החדש ונטוראל גם קיבל את הshort הרגיל שהוא אוהב אז שנינו נכנסנו בכיף למים. גלשנו מלא מלא זמן. לדעתי נכנסנו באיזור 08:00 אולי 08:30 ויצאנו בסוף ב12:30. היה פשוט כיף. גל לא גבוה מדי אבל לא נמוך, בלי הרבה אנשים במים בכלל (שזה מאוד לא אופייני לאולו) והגל היה פתוח ועם קיר. תפסתי כמה גלים טובים והתחלתי לחבר את הראנדהאוס-ים שלי כבר בצורה טובה. אחרי כמה שעות במים פתאום ראיתי איזה סט יפה מגיע. דבר אחד שלא אמרתי על הגלשן החדש (או שאמרתי ואני לא זוכר..) זה שהוא מהיר. הכי מהיר. הכי מהיר שיש. כל גל שאני לוקח אני טס איתו. בין אם זה כשאני על הקיר ורץ על הגל ובין אם זה כשאני ב-flat section או כשאני עובר את הרצף מלמטה. משהו בו פשוט טס. בקיצור אז מגיע סט יפה. אני, יותר מדי בקצה של הגל ובראש שלי אני עמוק מדי ולא אצליח לעבור את הגל אם אני אקח אותו מפה. אבל נזכרתי שהגלשן הזה טס אז אמרתי לעצמי – יאללה בוא ננסה. חותר לגל, עומד ומתחיל לרוץ הכי מהר שיש. רואה שהגל בא להתקפל מעלי לסוג של צינור אבל אני עוד מאחורה. מביא עוד ריצה ופתאום חוטף מלאאא מים לפנים אז אני לא רואה כלום. ממשיך לא לראות כלום איזה שתי שניות ואז מפסיקים המים ואני חוזר לראות ומבין שעברתי את הסקשן. עד עכשיו אני לא מצליח להבין אם היה פה צינור עמידה מטורף או שהגל פשוט נשבר לי בפנים ועמדתי בזה. בכל מקרה חוויה. 

יצאנו החוצה ב12:30 מרוצים וקבענו לאכול עם ליאם. השכן שלנו אמר לנו שבבר ממול יש בכל יום שלישי וחמישי יש דילים זולים על פסטה וסטייק. הקשבנו לו והלכנו לאכול שם. נטוראל ואני הזמנו שתי פסטות וסטייק לשנינו וליאם הזמין שתי פסטות. היה יחסית טעים אבל לא מספיק משביע אז אני הזמנתי עוד פסטה אחת לעצמי. בסוף למרות הדיל הטוב יצא יותר יקר מהווארונג ופחות משביע. אין סיבה לא לאכול במקום הקבוע. מה שכן היה מגניב זה שמחוץ לבר יש כמו מיני דוכן לזריקת גרזנים על הקיר. אז נכנסנו וזרקנו קצת גרזנים.  הרבה פחות מרגש ממה שדימיינתי שזה יהיה אבל זה עדיין כיף. בסוף נטוראל הלך לשם לאיזה עשר דקות וקלט את הקטע. 

משם חזרנו לחדר ונפלנו לשינה חזקה. קמנו ב17:30 והבנו שפספסנו את הסשן ערב, אבל לא התבאסנו יותר מדי כי באמת לא היה הרבה גל. אז החלטנו לנצל את הערב לספורט החדש והעולה של הטיול הזה – פאדל. נכנסנו לאפליקציה של המקום וראינו שאין מגרשים פנויים בכלל. מה שכן יש זה open match – מישהו בשם Matthew ביחד עם עוד שותף מחפשים עוד זוג שחקנים לשחק איתם. אז נרשמנו לזה – על החיים ועל המוות. 

הגענו למקום של הפאדל. נרשמנו כרגיל וחיכינו ליד המגרש למתיו ולחבר שלו שיבואו. אחרי כמה דקות הם הגיעו. לא נראים בכלל כמו מת׳יו וג׳ונתן. מדובר בשני אינדונזים/יפנים מג׳אקרטא, נראים מפוצצים בכסף, מגיעים עם כל הציוד משלהם, בגדים מתאימים לפאדל ונעליים תואמות. מהצד השני – נטוראל ואני, עם חולצות מרופטות המחבטים השבורים שמביאים בחינם מהפאדל ונעלי Jordan’s. שאלנו אותם מה אתם עושים בבאלי והם ענו מילה אחת – פאדל. אז הבנו שהם כנראה עומדים להיות טובים. 

התחלנו לשחק ובהתחלה הם באמת פירקו אותנו. בנוסף גם גילנו ששיחקנו לא הכי לפי החוקים. גם שיטת הניקוד שונה, גם ההגשות שונות, גם אסור לגעת בחלק ממתכת של המגרש. בקיצור לקח לנו זמן להתרגל ובזמן הזה הם ניצחו. אחרי בערך חצי שעה נכנסנו לרית׳ם. פתאום המשחק נהיה יותר צמוד. פתאום אנחנו מובילים במשחקון אחד. אחרי שעה כבר התחלנו לפרק אותם. ניצחנו כמה וכמה משחקונים ברצף וגם מערכה שלמה. ואז עוד מערכה ועוד אחת. בסוף כשנשאר לנו 15 דק אמרו נעשה משחק של winner takes it all. היה קצת קשה אבל גם בו נצחנו! הרגשנו winnerים אמיתיים. היה ממש כיף. סוף סוף תחרות רצינית בפאדל ואתגר מול חבר׳ה טובים. הלכנו לחגוג במקום הישן והטוב – הווארנג כמובן. הוספנו עוד מדבקה לכרטיסייה, אכלנו לשובע ומשם – חזרה לחדר, למקרן, לאבודים, למזגן ולישון. 

יום רביעי

קמנו בבוקר וראינו שיש גל overhead באולוואטו. נראה יחסית גבוה אבל יש הרבה רוח וקצת גשם. ניסינו לחשוב איפה יהיה קצת יותר מוגן מהרוח והחלטנו ללכת לניאנג ניאנג. זה היה קצת הימור אבל החלטנו לקחת אותו – מקסימום נוהגים חזרה רבע שעה ואנחנו באולוואטו. אמרנו גם לליאם לבוא ויצאנו לשם, מצויידים בלייקרות זוהרות, מצלמה וחצובה. בדרך לשם פגשנו את גל זינגר שאמר לנו שלא טוב בניאנג ושהוא חזר לאולו אבל עדיין אמרנו שנלך לראות בעיניים. הגענו לשם והסתכלנו על הים. היה ים ענק. הכי גבוה עד כה של הטיול. נטוראל וליאם נכנסו ראשונים למים ואני התחלתי ראשון לצלם. איך שהם נכנסים מגיע סט עצום. גל של 3+ מ׳ נשבר על כל הפיק ומעיף אותם אחורה. אחרי הסט הזה ראיתי איזה 5-10 אנשים יוצאים מהמים, ונשארו באזור העשרה אנשים בפיק (ריק מאוד ביחס לאינדונזיה עד כה). אחרי כמה זמן הגיעו גם ליאם לורה, רוסו וחבר שלו ונהיינו כבר חבורה רצינית במים. כל הצילומים ראיתי את ליאם ואת נטוראל יורדים את הגלים הכי גדולים של הטיול עד כה.

אחרי בערך 45 דק׳ נטוראל בא להחליף אותי ונכנסתי לגלוש. גם מבפנים הרגיש שיש ים ענק. נכנסתי למים מהצד, הסחף העלה אותי בקלות למעלה ואיך שהגעתי לפיק הגיע גל גדול בדיוק אלי. אני חותר אליו בספרינט ויורד אותו. כשאני נעמד פתאום קלטתי גם את הגובה של הגל וגם שאני לוקח אותו ל-backside (מה שלא עשיתי איזה שבוע כבר). כל אלו ובנוסף העובדה שעכשיו אני עם הshort שלי ולא עם הfish החדש בלבלו אותי לגמרי ונעמדתי הכי ישר שיש. רגל קדמית כמעט באוויר והגב מתוח לאחור. כמעט עפתי אבל הצלחתי להציל את זה. צחקתי בטירוף והבנתי שאני צריך להתרכז קצת יותר. חיכינו כולנו לגלים. בין הסטים היה דיי flat. המשכנו לחכות ואז הגיעו הסטים. גלים של 2.5-3 מטרים – הכי גבוהים שהרגשנו לאחרונה. ואם תהיתם אז כמובן שהיינו למטה מדי. לנסות לצלול ולעשות duckdive מתחת לכזה הר של מים, ועוד בשיא הגאות – מה שהופך את הגלים להרבה יותר שמנים וכבדים – זו משימה לא קלה בכלל. אתה מנסה לצלול הכי עמוק שאתה יכול ועדיין כשמגיע הגל הוא חובט בכך כמו שצריך, מערבל אותך לכל עבר ובסוף מוציא אותך החוצה. כל duckdive ניסיתי להחזיק את הגלשן הכי חזק שאני יכול – רק שלא יעוף ממני כי אם הוא עף אז בטוח יקרע הליש. סט הבא כבר היינו מספיק למעלה. חתרתי הכי חזק שיש ותפסתי גל. פקונגה רצינית מאוד. איך שאני נעמד כל הגלשן רועד לי, אני מנסה לשמור על כיפוף ולמשוך חזק לbackside רק בלי ליפול, ומצליח. תפסתי בערך כמה גלים טובים כאלו של 2.5 אבל עוד לא את הגל של ה3 מ׳. אחרי בערך שעה במים ובערך 5/6 גלים החלטתי שהגיע הזמן להפסיק להתגרות במזל ולצאת החוצה, בעיקר כי אני גולש על הגלשן האהוב עלי ולא בא לי שהוא יתנפץ לי פה באיזה גל. אני רואה איזה סט באופק אז עליתי למעלה. עליתי ועליתי ועליתי וראיתי שמגיע גל גבוה מאוד. הוא התקרב אלי אז עשיתי מהפך והתחלתי לחתור. נעמדתי בדרופ קיצוני וירדתי אותו. כל הגל נשבר מאחורי בבום רציני. לקחתי את הגל עד החוף והייתי מבסוט. 

כשהגעתי חזרה החוצה ראיתי שכבר ליאם מצלם ולא נטוראל. ישבתי לידו קצת וראינו את כל החבורה גולשים. אחרי בערך חצי שעה ראינו סט עצום מגיע באופק ואת נטוראל חותר בטירוף למעלה. הגל מתקרב אליהם ואנחנו בטוחים שהוא עומד להישבר להם על הראש. לפני שהוא נשבר אנחנו רואים את נטוראל עושה מהפך וחותר לגל הזה. היינו בשוק ובטוחים שהוא עומד להתרסק של החיים – אבל לא! הוא הצליח לרדת אותו. מאחורי נשברה כמות מטורף של קצף, והוא, שלא האמין למה שקורה תפס את הראש עם הידיים בפליאה וטירוף. צעקנו ביחד איתו. זה היה הגל הכי גדול שמישהו ירד בסשן הזה. אחרי עוד בערך חצי שעה כולם יצאו החוצה.   

הלכנו לאכול כל החבורה, שוב במקום חדש – ה-satu. מקום שהם טענו שהוא טעים לא פחות מהlocal. הלכנן לשם כולם ביחד ופתחנו שולחן של שישה. גם במקום הזה התפריט הוא כמו במסעדה הרגילה שלנו – בופה של אורז ועוף בכל מיני צורות. שמנו דברים שנראו לנו טוב ואכלנו. באמת מקום טעים, אבל תכלס – המסעדה שלנו עדיין לוקחת. משם חזרנו לחדר לקצת סתלבט. אני ישבתי לכתוב קצת ביומן (משמע פה) ונטוראל נח קצת. באיזור 1630 החלטנו ללכת לסשן ערב באולו. 

נעמדנו מעל החוף וראינו שפל קיצוני. כמו אתמול ואולי אפילו יותר. הסתכלנו על זה כמה דקות ואמרנו ״אנחנו כבר פה״ אז ירדנו למטה. אני לשמחתי הרבה קניתי לא מזמן כמו ״גרביי ריף״ כאלו שמגינות על הרגל מהכניסה לחוף על הסלעים (ואחרי שעולים למעלה אפשר להוריד אותן ולשים בכיס וככה זה לא מפריע בגלישה). אז שמתי אותן והתחלתי ללכת על הריף. גם עם הגרביים זו הייתה הליכה ארוכה, אבל בסוף הגענו ל-lineup. איך שנכנסנו הגיעו גם שני הליאמים לגלוש איתנו. כולם גלשו ב-RaceTruck אז הלכנו לשם גם. היה נראה רדוד מאוד אבל אין מה לעשות ורק שם היה גל. באמת הגיעו לשם סטים חמודים ותפסנו כל אחד כמה גלים. היה גל אחד שנפלתי ממנו והגעתי הכי קרוב שאפשר לסלעים אבל בלי לפגוע. 

בדרך חזרה למעלה ראיתי את נטוראל יורד גל. לא גל גדול מדי, לbackside, נראה משהו רגוע. המשכתי לעלות. אחרי איזה חצי דקה אני שומע אותו קורא לי. התקרבתי אליו והוא אמר לי שהוא עף חזק מאוד על הריף עם הרגל. הסתכלתי לו על כף הרגל וראיתי – הוא עף הכי חזק שיש על קיפוד ים. כל כף הרגל שלו קוצים, קטנים וגדולים ויש אחד מאוד גדול שתקוע גם הוא בכף רגל. אמרתי לו ישר לא לזוז ולא להסתכל על הרגל וקראתי לשני הליאמים. הורדתי את הליש ואמרתי להם לעזור לנו ולקחת לנו את הגלשנים. התקרבנו כמה שיכולנו לקצה של הריף אבל זה היה ברור שעומדת להיות לנו פה הליכה של לפחות 200 מטר על הסלעים, כשנטוראל לא יכול בכלל ללכת ובטח שלא לקפץ על רגל אחת על הסלעים. הבנתי שצריך לעשות לו שק-קמח, אבל לעשות את זה על הריף זה התאבדות לרגליים. נזכרתי שיש לי את גרבי הריף בכיס אז שמתי אותן בזריזות. כשהגענו למקום שאני כבר יכול לעמוד אמרתי לנטוראל לנסות לעלות לי על הגב והוא הצליח. אז שני הליאמים לקחו לנו את הגלשנים ואני הרמתי את נטוראל כל הדרך החוצה. לקח לנו איזה 15 דק לצאת אבל הצלחנו את זה והגענו לחול. אבל זה לא הסוף – בדרך מאולוואטו לכביש יש מלא מלא מדרגות לעלות. בהתחלה נטוראל קיפץ כמה שהוא יכל על רגל אחת אבל זה לא באמת אפשרי לעלות את הכל בקפיצות. אז באמצע הדרך הרמתי אותו שוב והמשכנו במסע. עוד עשר דקות של עליות והגענו למעלה. אני וליאם סידור הלכנו להביא את האופנוע וליאם לורה נשאר עם נטוראל בלמעלה של אולו. הבאנו את האופנוע ונסענו למרפאה הקרובה – אלו שטיפלו לי בפצע ברגל לפני שבוע. איך שהגענו לשם הם הושיבו אותו על המיטה והתחילו להוציא לו את הקוצים – אחד אחד, מהקטן לגדול. במקביל ליאם ואני מצליחים לתפוס את הPassportcard ומטעינים את הכרטיס אשראי של הביטוח, כי היה ברור שזה עומד לעלות הרבה. אחרי חצי שעה שהם הוציאו חלק מהקטנים הם עברו להוציא את האחד הגדול ממש. אחסוך לכם תיאורים גרפיים אבל זה היה נראה כואב. ונשמע כואב. מאוד. כשהם סיימו להוציא אותו קלטנו איזה גדול הוא היה – באמת הקוץ הכי קיצוני שראיתי מקיפוד ים. הייתי בטוח שזה ענף אם הם לא היו אומרים לי אחרת. בשביל להמשיך הם שמו לו את הרגל במים חמים עם חומץ לחצי שעה (תרופת סבתא מוכרת נגד קיפודי ים) ואחרי זה המשיכו במלאכה. סך הכל היינו שם בערך שעתיים וחצי שבסופם חפרו לנטוראל בכל חלק בכף הרגל. הם אפילו עברו על החור מהקוץ הגדול שוב והוציאו ממנו עוד חלקים שנשברו מבפנים. בסוף אחרי כל הטיפולים והכאבים הם חבשו אותו כמו שצריך, הביאו לו אנטיביוטיקה ואמרו שיבוא לביקורת עוד יומיים ובינתיים – שלא יוריד את התחבושת, ולא ידרוך על הרגל (ובטח שלא יגלוש). 

יצאנו משם והלכנו לאכול – כמובן שבווארונג. אחרי שרוב הטיול הזה נטוראל מסיע אותי הגיע הזמן שאני אחזיר לו טובה ואסיע גם אותו קצת. התפנקנו והזמנו chicken fried rice, וכנפיים כל אחד, ואחרי זה עוד היינו רעבים אז לקחנו עוד מנה מהבופה. הטראומה שהגוף של נטוראל חווה ואימון הרגליים שעשיתי איתו בדרך למעלה עשו אותנו רעבים ועייפים, אז אחרי שאכלנו לשובע יצאנו משם לאט לאט וחזרנו חזרה לחדר. קצת דיברנו אבל היינו גמורים מכל היום הזה, אז הגיע הזמן לישון – ובעיקר, להחלים.