24/05
יום שבת
ליום הזה מגיע פרק לבד. לא היו הרבה ימים ביומן הזה שהגיע להם פרק לבד. לדעתי היום הראשון בבאלי והסשן הראשון באולוואטו הם היחידים שקיבלו פרק אחד ויחיד, עם כותרת שמתייחסת רק להם ובלי לחלוק אותו עם עוד כמה ימים ביחד. אז היום הזה, יום שבת ה-24/5 מצטרף לחבורה הרצינית הזו ומקבל את כל הספוטלייט. ואם לא הבנתם עדיין את הכותרת שלו, בהמשך תבינו.
התעוררנו ב-6. ישנו בלילה איזה 9 שעות לפחות אז היה לנו כוח. נטוראל קם לפני והלך לראות את הים. הוא חזר בטירוף והעיר אותי. אמר לי שיש גל גדול ושצריך ללכת לגלוש. לי עוד לקח איזה דקה שתיים להתעורר אז הוא יצא לפני והצטרפתי אליו בחוף. כשהגעתי לחוף הבנתי כמה גדול הגל. זה לא שהוא היה עצום בגובה כמו שהוא הוא היה מלא בכוח עוצמה ומים. לא שהיה מדובר בגל נמוך עם, היה גל של 2.5-3 מטר, שזה גל גבוה לכל הדעות, אבל הרבה יותר משהו היה גבוה הוא היה מאסיבי. ראיתי את זה מבחוץ, לקחתי נשימה ושמחתי שלקחתי איתי את הגלשן הגדול שלי ולא את השורט הרגיל. נכנסתי למים. המים היו קרים והשמש עוד לא הייתה בשמיים. נטוראל כבר היה בחצי הדרך לפיק ואני התחלתי לחתור. החתירה למעלה היא חתירה ארוכה, קצת יותר מחצי קילומטר עד שמגיעים לאיזור של השבירה ומשם עוד איזה 200 מטר לפיק. אני אוהב את החתירה הזו, בהתחלה היא מעירה את הראש – מתחילים לחתור, צוללים, קצת מים לפנים, זה מעורר. אחרי כן היא מעירה את הגוף – אחרי בערך 100 מ׳ אתה מתבאס על זה שיש לך לחתור עוד ככ הרבה, אחרי 300 אתה מתחיל להרגיש את הגוף מתחמם ואחרי 500 אתה כבר רואה את הגל מקרוב, הגוף ער, הראש ער ואתה רק רוצה לגלוש. היום הזה לא היה שונה, רק שהחתירה למעלה הייתה הרבה יותר ארוכה – הגל היה כל כך מאסיבי ומלא במים שהוא נשבר הרבה יותר גבוה מנקודת השבירה הרגילה שלו.
כל החתירה הייתי בשוק. תחושת השתאות, התפעלות ופחד ליוו את כל העלייה למעלה. זה היה ים רציני. הכי רציני שהיה לנו עד כה בטיול. היו לנו כמה גלים גבוהים יותר מזה אבל לא בעוצמה הזו, אפילו לא קרוב. הבנתי את זה עוד רק מהחתירה לפיק, לפני בכלל שלקחתי גל או עשיתי את הדאקדייב הראשון. הגענו לפיק, היו בערך 5 גולשים. דיברנו עם כמה והם והבנו שכל השאר הלכו ל-periscope – חוף יותר צפוני אלינו שמקבל סוולים גבוהים בצורה יותר נמוכה (בדיעבד דיברנו עם חברים והבנו שהיה מפוצץ שם ובאמת אצלנו היה יותר גבוה). כל הסשן שנשארנו הכמות הזו של האנשים, מדי פעם מישהו נכנס ומישהו יצא, אבל היינו באיזור ה8 גולשים מ6 עד הסוף.
ישבנו כולנו למעלה. הכי למעלה שאפשר. אף אחד לא ישב ב-inside כי גם אם תופסים שם כמה מהכלים הקטנים יותר, כל כמה זמן יבוא סט שלא הייתם רוצים שיישבר עליכם. אז ישבנו למעלה, בליינאפ מסודר והחלפנו priority לפי הספר – הגל הוא A Frame אז היו שתי ״תורות״, אחד ל-left ואחד ל-right וכל פעם שמישהו לוקח גל הוא חוזר לסוף השורה והבא בתור מתקדם אל עבר הפיק. ככה נראה priority אמיתי וככה אמור להתנהל ליינאפ. היה כיף להרגיש את הסדר הזה פעם ראשונה במים, במיוחד אחרי חוסר הארגון שהיה לנו בבאלי. חיכיתי בתור וראיתי אנשים יורדים גלים עצומים. לאט לאט התקדמתי עד שהגיע תורי. לקחתי גל אחד ל-left. לחתור לכזה דבר היה מלחיץ מאוד. גוש של מים ענק מגיע, כולם מסתכלים עליך כי זה הגל שלך ואתה חייב ללכת. התחלתי לחתור. ראיתי את המים מושכים אותי אחורה והמשכתי לחתור ספרינט, תוך כדי שהדרופ נהיה יותר ויותר גדול. עוד שתי חתירות ונעמדתי. דרופ ענק ומלא בכוח. הגלשן מקפץ לו לאורך הירידה ואני פשוט מנסה להישאר עליו ולהמשיך את הגל ל-left, רק לא ליפול בהתחלה ולהיתקע ב-inside. הצלחתי אותו. אחרי זה בדרך למעלה ראיתי שמגיע עוד אחד שאף אחד לא לוקח אז לקחתי גם אותו. הרגשתי קצת יותר בנוח אבל עדיין לא לקחתי צ׳אנסים מיותרים והצלחתי גם אותו. עלה לי חיוך גדול על הפנים. הרגיש לי שזה לא כזה נורא ולמרות שהוא נראה מאיים מאוד אפשר לשחק איתו קצת.
מאז תפסנו הרבה גלים. הליינאפ עבד, התורים הצליחו ופשוט כמו שעון לקחנו גלים. נטוראל לימין ואני לשמאל, כל אחד ל-frontside שלו. אחרי שהתחלנו לצבור קצת ביטחון ניסינו גם להיכנס לצינורות. לנסות להצטנר בגל ענק זו משימה לא פשוטה בכלל, משתי סיבות -הראשונה היא הראש. כשאתם תיראו פעם ראשונה מולכם קיר עבה מאוד של מים בגובה של 2/3 מטר מתחיל להתעגל לצינור, אני מבטיח לכם שהראש שלכם יגיד לכם ״תברחו מכאן״, ולא ״איזה דבר חמוד זה נראה לי שווה ביקור בפנים״. למרות שכל סרטון שתראו בחיים שלכם אתם תסתכלו על צינורות כאלו מהצד ותרצו לעשות אותם, בפעמים הראשונות שתראו אותם מהזווית של הגולש ולא מהזווית של הצופה, זה יהיה אחרת. הסיבה השנייה היא הגוף. להצליח להביא את הגוף, עם הגלשן לתוך הצינור זו משימה לא פשוטה. צריך לדעת למקם את עצמך מושלם על הגל, צריך לדעת להאט אחרי דרופ גדול וצריך בעיקר לדעת להתכווץ ולהישאר מאוזן, בשביל שהצינור לא יכנס לכם לא בגלשן ולא בראש. אז בגל של מטר מטר וחצי אני כבר מתורגל לזה, אבל בגל של 2.5/3 ועבה מאוד אני עוד לא בכלל.
אחרי כמה גלים, ואחרי שקצת התחלנו להתרגל למסה הזו של המים התחלנו לנסות גם להצטנר. לא היה לי איזה צינור ששווה לדבר עליו, קצת כיסויי ראש ולא מעבר לזה. נטוראל הצליח להגריל איזה אחד בגל קצת יותר רגוע אבל לא הצלחנו בגלים העצומים. מה שכן זה שהתחלנו לנסות לבצע עליהם. לעלות ולרדת על הגל, קצת carveים, קצת cut backים. זה היה כיף. לראות כזה גל ולהצליח לשחק איתו זה הישג רציני. בשונה מגלים יותר רגועים אתה לא יכול להכריח כלום על הגל הזה. אתה לא יכול לראות סקשן ולומר אני יכול לעשות עליו מה שאני רוצה. הגל מחליט מה יקרה ואתה צריך לזרום איתו. אם הוא נפתח ונותן לך לרוץ אתה רץ. אם הוא מתעגל אתה מצטנר ואם הוא מאט ויש קיר אז אתה עולה ויורד. ואם אתה לא משחק את המשחק הזה ומנסה דברים אחרים, הגל יאכל אותך לחלוטין.
המשכנו לגלוש. סשן מטורף לגמרי. לא ראינו גלים כאלו כל הטיול. כל כך הרבה מים, כל כך הרבה מאסה, וכל כך קצת אנשים זה לא משהו שאף אחד מאיתנו חווה. ניסינו להצטנר מלא, ניסינו להביא ביצועים ובעיקר ניסינו לא להיתקע ב-inside ולאכול את הגלים האלו על הראש. כבר באמצע הסשן אמרנו שאנחנו לא מאמינים שזה קורה.
עכשיו הגיע הזמן שאני אסביר את הכותרת – לגלים יש מדד נוסף, חוץ מגובה, כיוון סוול, period ומה שכולנו מכירים, מדד קצת יותר ״נידח״ לתנאים שלנו בארץ שנקרא Wave Energy ואת המדד הזה מודדים בkJ (שזה kilo=1000 ו-Joules שזו יחידת מידה של אנרגיה). לשם השוואה, ביום גבוה בהילטון יש לנו באיזור ה200/300 kJ. ברוב הימים הטובים היו לנו כאן עד כה היה 800kJ. ביום הזה. היה לנו. 2800. 2800kJ. זה פי שלוש (!) מהימים הטובים שהיה לנו. זוכרים את היום עם הגלים הגדולים שירדנו בניאנג ניאנג? באיזור ה1000kJ. אז תכפילו פי אחד וחצי. אתמול? 800. אתם רוצים השוואה שתעזור לכם לשים 2800kJ בפרופורציה? זו האנרגיה הפונציאלית שיש למכונית ששוקלת טון כשהיא במהירות של 280 קמ״ש. זו האנרגיה של גל אחד פה ביום הזה.
למה נתתי את כל ההסבר הזה דווקא עכשיו? כי בשלב הזה אנחנו גולשים כבר שעתיים בערך, תופסים גלים ויחסית מבינים את מה שקורה פה בים. עדיין חוששים אבל לוקחים גלים. באיזור 9:30 כולנו ישבנו בליינאפ מאוד גבוה וחיכינו לא גלים. בשום מובן לא ישבנו קרוב לשבירה של הגל, לא ביום רגיל ולא ביום הזה. בכוונה עלינו למעלה כי לא רצינו להסתכן. ואז אנחנו רואים במרחק של 50 מ׳ מאיתנו שמגיע גל. גל ענק. הגל הכי גדול של היום הזה בטח והכי מאסיבי שראיתי בטיול. התחלנו כולם לחתור בשיא המהירות למעלה. חתרתי הכי מהר שיכולתי, ספרינט שלא חתרתי כמוהו לגלים. לשמחתי הייתי שני בליינאפ אז הייתי קצת מעל כולם מה שנתן לי טיפה יתרון. עלינו כולם הכי מהר שאפשר למעלה, וחותרים וחותרים ופתאום אנחנו רואים שהוא כבר מתחיל להראות סימנים של שבירה. ממשיכים לחתור חזק ואז אני קולט אותו נשבר. אני דופק את הדאקדייב הכי חזק שעשיתי בחיים. הייתי מתחת למים בצלילה לדעתי איזה חמש שניות. הרגשתי את הגל נשבר לי על כפות הרגליים והרגשתי אותו מתחיל קצת לקחת אותי איתו אבל איכשהו, ואני לא יודע איך, אני ועוד בחור אחד היינו היחידים שהצלחנו לעבור את הגל הזה. כשיצאתי מהדאקדייב לקחתי נשימה וחשבתי שזה נגמר. הסתכלתי אחורה וראיתי שכל מי שהיה איתנו נשטף לפחות 100 מטרים אחורה, עד לאיזור של המגדל בלמטה. החזרתי את המבט למעלה ולא האמנתי למה שאני רואה. מגיע עוד גל. יותר גדול. הרבה יותר גדול. בערך פי 1.5 מהראשון. שוב חותר הכי מהר שאני יכול ומתחיל להתנשף. כבר מרחוק הבנתי שאין סיכוי שאת זה אני עובר אבל המשכתי לחתור חזק. אולי איך שהוא זה יעזור. הצלחתי להתקרב אליו מאוד אבל זה לא הספיק והגעתי למקום הכי גרוע שאפשר להגיע אליו. בערך 5 מטרים מהנקודה שהוא כבר התפוצץ בה. כתבתי על זה אתמול – זו הנקודה הכי גרועה שאפשר להיות בה. ובגל כזה גדול – בכלל. ראיתי אותו מגיע והתחלתי לעשות דאקדייב. התחלתי אותו קצת מוקדם יותר כי חשבתי שעדיף לנסות לצלול כמה שיותר נמוך לפני האימפקט. הייתה לי איזה שנייה מתחת למים לפני שהוא הגיע שפשוט חיכיתי. חיכיתי לפגיעה. ואז היא הגיעה – תוך מאית השנייה הגלשן נשלף לי מהידיים וטס אני לא יודע לאן, ואני מתחיל להתערבל ולהתערבל. הכי הרבה עוצמה שהרגשתי מכל בחיים. הפך אותי וזרק אותי וסובב אותי לכל כיוון אפשרי בחוזקה מטורפת. הייתה לי אפס שליטה על מה שקורה. אחרי בערך 7/8 שניות שזה קורה ולא מפסיק התחלתי קצת לחשוש – לא הייתי במצב כזה עוד באינדונזיה. גם בימים הגדולים בניאנג ניאנג או אולוואטו בסטים מבחוץ לא היה לי עוד כזה. בערך כזה קרה הגעתי עם הגוף לקרקעית. היה שיא הגאות והיה ים ענק ועדיין הצלחתי להגיע עד לקרקעית. מתוך כל הסיבובים לא הבנתי כבר איפה למעלה ואיפה למטה והכל היה חשוך, אבל כן הרגשתי שהליש שלי מתוך מאוד חזק. זה סימן טוב, חשבתי. זה אומר לי שני דברים, הראשון זה שהגלשן שלי עוד מחובר לי לרגל (או לפחות חלק ממנו) והשני זה שעכשיו אני יודע איפה זה למעלה. תפסתי בליש בשתי ידיים והתחלתי למשוך את עצמי למעלה, כמו שעושים צוללנים בצלילה חופשית. לקח לי בערך ארבע חמש משיכות עד שהרגשתי את הזנב של הגלשן. כשתפסתי את הtail חשבתי שזהו, שהגעתי לפני השטח, אבל עוד לא. עדיין הייתי בתוך מלא קצף לבן. עוד שנייה של היאחזות בגלשן וזהו. הצלחתי לצאת החוצה מהמים. לקחתי נשימה ענקית. יצאתי מזה. הסתכלתי למעלה וראיתי שעוד גל מגיע, אבל ממש לא בסדר הגודל של הקודמים. ראיתי שהוא נשבר רחוק ממני ואז הבנתי שפשוט עפתי בערך 200 מטרים עד למגדלים של הצלמים. כשהגל הגיע צללתי בלי הגלשן ויצאתי אחרי כמה שניות. הסט עבר. הסתכלתי מסביב – לא היה בן אדם אחד שלא עף עד למטה. כולנו היינו שם, בשוק מוחלט. שני חבר׳ה אוסטרליים שברו את הגלשנים שלהם לחצי ולא מצאו את החצי השני. ניצלתי את הרגיעה הקצרה בשביל לבחון את הגלשן ואת עצמי – למזלי, ואני לא יודע איך, שום פגע.
התחלתי לעלות למעלה ואחרי כמה חתירות לאיזור הרגוע פשוט התיישבתי שם לחמש דקות והסדרתי את הנשימה. לא האמנתי למה שקרה פה עכשיו. אחרי כמה דקות חזרתי כל הדרך למעלה ואמרתי לנטוראל שאני לוקח עוד גל אחד ויוצא החוצה. זו הייתה חוויה מטורפת לשני הכיוונים אבל הגיע הזמן לסיים אותה. ישבתי שוב למעלה מאוד וחיכיתי לגל. אחרי כמה דקות הגיע גל שהיה נראה לי טוב והתחלתי לחתור אליו באפיסת כוחות. הוא גם היה גל יחסית גבוה ואיך שתפסתי אותו ראיתי שהוא מצטנר. לצערי תפסתי אותו מאוד מאוחר אבל עדיין ניסיתי להיכנס לצינור. ישר חטפתי את כל הליפ לתוך הראש והתערבלתי שוב. כמובן לא כמו פעם קודמת אבל עדיין. יצאתי ממנו וראיתי שעוד גל מגיע, יותר קטן, אז הבנתי שהסשן הזה הגיע לסופו ופשוט לקחתי את הגל החוצה. כל החתירה החוצה הייתי בשוק טוטאלי. זו הייתה אחת החוויות המטורפות שחוויתי בגלישה שלא כוללות תפיסה של גל.
יצאתי החוצה והלכתי לאכול ארוחת בוקר, נטוראל עוד נשאר במים ורצה לתפוס עוד כמה גלים. אחרי בערך שעה וחצי ראיתי אותו בחדר. הוא היה באקסטזה. בדיעבד, גם אני. זה היה יום מטורף. היום הכי חזק שהיה לנו בטיול בפער, ורק לעמוד על כל אחד, שניים כאלו היה מטורף. נטוראל נשאר עוד במים והצליח לתפוס עוד כמה גלים אז הוא היה באורות. לא האמנו שזה קרה, שסוף סוף היו לנו גלים כל כך קיצוניים. כשהוא יצא הוא גם הראה לי את הבית חרב שלו והראה לי שהוא שבור. הוא אמר לי (ואני מצטט) ״שברתי את הגלשן. אני לא יודע איך זה קורה לי כל הזמן, גם אם תשאל אותי אני לא יודע ממה״. הוא כנראה שבר אותו מתי שהוא באמצע הסשן אבל בגלל שהיה גל כזה משוגע הוא המשיך לגלוש איתו עוד קצת ואז יצא.
חזרנו לחדר להלכנו לשנ״צ. הסשן הזה היה כל כך draining שפשוט קרסנו. באיזור 15:00 נטוראל קם והלך לעוד סשן, אני לא נכנסתי איתו. גם הייתי עייף מאוד פיזית מהבוקר וגם, הספיק לי ולא רציתי לנסות את המזל בפעם השנייה. הוא יצא בשקיעה ושוב פעם היה באורות. חזר עם חיוך מאוזן לאוזן. כל הסשן הוא ניסה להצטנר וגם הצליח בשני גלים. בשאר הגלים הוא נכנס לחדרים ענקיים וראה צינורות מטורפים. הוא אמר לי שהיה שלב שפשוט כל גל שהגיע היה צינור ענק וכולם תפסו אותם. Back to back צינורות עצומים שלא מפסיקים. ״בלי להגזים, ועם כל הכבוד שיש לי לחוף הזה, אני אומר לך שזה היה כמו לגלוש בפייפליין״.
היינו מאושרים. פעם ראשונה לחוות ים כזה קיצוני בטיול זו חוויה מכוננת. בערב הלכנו ל-Nami – המסעדה שהצלמים המקומיים מוכרים בה את התמונות והסרטונים שלהם מהיום. נטוראל מצא כמה סרטונים שלו מהסשנים, לי לא היו. אז קבלו דוגמאות לאיזה גלים היו לנו.
זה באמת היה יום שאני אזכור כל החיים.