(28/04 בערב)
הגענו לגן עדן. השעה חמש וחצי והשקיעה בשש וחצי. הוצאנו את הגלשנים מהקייס וראינו שהם שלמים. אנחת רווחה. ידענו לפי התחזית שאין גלים אבל זה בכלל לא משנה. התארגנו הכי מהר שאפשר, שמנו לישים, חרבות ושעווה ורצנו לפדאנג פדאנג. לא הרבה יודעים אבל בירידה לפדאנג פדאנג חייבים לעבור במיני יער שיש בו מלא קופים מהמון סוגים, אבל מרוב התרגשות לא שמנו לב אליהם בכלל. כל מה שהיה לנו בראש זה להיכנס למים. יורדים את הצוק, כמעט פוגעים עם החרטום או בקוף או בסלע, אבל בסוף מגיעים לחוף.
ביחס לחוף הכי מוכר בבאלי, הוא היה יחסית ריק מאנשים. מסתכלים לים וישר מבינים למה – אין כמעט גלים, יש שפל מטורף וכל הסלעים בחוץ, אבל זה לא מעניין. מבינים מאיפה הכי נכון להיכנס ורצים לשם. נגיעה ראשונה בחול הרטוב, חתירה ראשונה ודאק דייב ראשון. מושלם. המים בטמפרטורה הכי טובה שיכולה להיות – בחוץ חם והמים נותנים קונטרה מדויקת שלא הרגשנו הרבה זמן אחרי החורף בארץ. אחרי יותר מ-40 שעות מסע פתאום להרגיש מים, להרגיש שלווה, להרגיש אושר.
חתרנו למעלה אל האזור שהיה נראה לנו כמו פיק וישבנו עליו איזה חצי שעה. בהתחלה לא ניסינו בכלל לתפוס גלים, רק הסתכלנו מסביב להפנים איפה אנחנו. יושבים לבד באוקיינוס ההודי, מסביב מלא צוקים, עצים מטפסים עליהם בשילוב מושלם עם סלעים חדים ובקתות מעץ, כל זה בזמן השעה המוזהבת של היום היה פשוט מחזה מרהיב. שום דבר לא יכול להרוס רגע כזה. ואז מגיעים גם קצת גלים. הגל לא היה גליש יותר מדי אבל הבנו ממנו מה עומד לבוא לנו. גל ארוך, פתוח, רחב שנשבר על ריף ארוך שלא נגמר. צינור עגול שממשיך לסקשן מהיר ואז חוזר על עצמו. אנחנו מבינים לאן זה יכול ללכת וזה מספיק לנו לבינתיים. אחרי חצי שעה שקעה לגמרי השמש ויצאנו החוצה, אבל התאבון רק גדל.
חזרנו לחדר לשים את הגלשנים והתחלנו קצת להסתובב בעיר, אם אפשר לקרוא לזה עיר. רחוב אחד ארוך עם חנויות משני הצדדים, שלרובן ככולן אפשר לקרוא מלכודת תיירים. נכנסו לאחת מהן שנראתה over priced והזמנו לעצמנו המבורגר – פרס מספק אחרי כל המסע הזה. משם, אחרי עוד קצת סיבובים חזרנו לחדר, אבל לא לפני שנטוראל הצליח לסדר לנו אופנוע קטן עם סטנד לגלשן, שיהיה לנו איך להסתובב באיזור. נכנסו לחדר, שמנו את הסדרה החדשה של קלי ביוטיוב וראינו קצת. אחריה שמנו סרטונים של SOB מפדאנג ומאולווטו בשביל להיכנס לאווירה של הטיול.
מרוב התרגשות לא הצלחנו לישון איזה שעתיים. רק מדמיינים מה יכול להיות לנו כאן. אבל בסוף נרדמנו. ומחר – יום חדש וחוף חדש.