01/04 + 02/04
זהו. שברנו את הלופ והתחלנו להיכנס לסיסטם.
יום חמישי
אז – קמנו ב-6:30 בבוקר, לקחנו את הגלשנים ונכנסנו לאולוואטו. עשינו סשן בוקר חמוד, הגל עדיין לא עולה אבל אין תלונות – לי היה עוד איזה צינור מקלחת ונטוראל הביא כמה פירוקים לבקסייד. אחרי זה המשכנו בחיפושים אחרי ארוחת צהריים של מקומיים ומצאנו מקום שהיה נראה בול מה שאנחנו מחפשים – מעיין מכולת קטנה שמגישה צלחות מקש שמכילות מקבץ של אורז עם כל מיני דברים בצבעים משונים, קצת עוף קצת ירקות, בקיצור היה נראה טוב. והכי חשוב – רק מקומיים אכלו שם. אז נכנסו לאכול – היה סבבה, לא וואוו כמו שדימיינו, אבל יכלנו לראות את עצמנו אוכלים שם כל יום. אפילו נטוראל לקח איזה ארטיק של מקומיים שנהיה הממתק של הטיול שלנו – ארטיק בצבעי הקשת, כמו יוגורט, הכי טעים שיש. אבל אז הגיעה המכה – שאלנו אותה כמה עולה והיא זרקה מחיר גבוה מאוד. לא אלאה אתכם בפרטים אבל בוא נגיד שהבנו שהיא עושה עלינו קטע. לא התווכחנו, שילמנו והלכנו משם בלי לחזור.
אחרי זה הלכנו לגלוש בצהריים בעוד חוף חדש – ניאנג ניאנג – חוף שנטוראל מצא לפי המפות בסרפליין. אין שם מצלמה או משהו, אבל ראינו סרטון מלפני כמה שנים של קלי גולש שם וזה הספיק לנו בשביל להבין שכנראה טוב שם. אז קשרנו את הגלשנים ונסענו לשם – בערך רבע שעה מההוסטל והגענו לצוק גבוה בטירוף ומתחתיו – שבירה יפה כזו. גל הרבה יותר גבוה מהבוקר באולוואטו, ובלי יותר מדי אנשים. מה נשאר לעשות? לרדת את הצוק הזה. היינו עם האופנוע הכי קטן שיש, שני אנשים ושני גלשנים בירידות של איזה 90 מעלות לפחות. אבל הגל היה נראה טוב אז התחלנו לרדת. לשמחתנו האופנוע הזה כנראה מתורגל למקום אז הוא החזיק יפה את הירידות והברקסים תפקדו כמו שצריך עד ללמטה. התלהבנו ונכנסנו לגלוש. פעם ראשונה שהיו לנו בעיקר רייטים בטיול הזה. נטוראל נהנה פתאום מקצת פרונטסייד ואני נזכרתי כמה כיף יש בבאטם טרן ואופדליפ באקסייד. גלשנו שם כמה שעות וכשהתחלנו להתייבש יצאנו.
כשיצאנו משם הבנו שני דברים – הראשון שזה חוף נדיר לצילומים – יש שם בוטקה נחמד מעל החוף שאפשר לשבת בו וגם הכניסה והיציאה יחסית נוחות – והשני זה שהחוף הזה מקבל יותר גובה משאר החופים. אז החלטנו לחזור אליו יום אחרי לצלם.
יום שישי
הגיע יום חדש והמשכנו חזק בסיסטם – קמנו מוקדם, הכנו את הסנדוויץ המפורסם עם הריבה וחמאת הבוטנים ומשם ישר לסשן בוקר באולוואטו, הגל המוכר והטוב של הטיול הזה. אחרי כמה שעות כשנכנסה הגאות יצאנו, אכלנו משהו קטן ויצאנו לסשן שתכננו מאתמול – סשן צילומים בניאנג ניאנג. עוד פעם עושים את הירידה הקיצונית עם האופנוע רק שהפעם עם קצת יותר ביטחון ומגיעים לחוף. התמקמנו שם עם המצלמה וקלטנו שזה מיקום מושלם – ממש מול הגל, בצל, לידינו איזה קיוסק קטן שאפשר להביא מים – בדיוק מה שצריך בשביל שיהיה קל לצלם. נטוראל נכנס לגלוש ראשון ושם את הלייקרה השחורה של טופסי ובגד ים שחור. בתור מי שצילם אותו אני יכול לומר לכם שאין משהו יותר קשה מלעקוב אחרי גולש אחד שלבוש בדיוק כמו כל הגולשים האחרים – היו לפחות עוד איזה עשרים גולשים ככה, ורובם גם היו regular אז גם על הגל היה קשה להבדיל, אבל עם הרבה מאמץ והרבה זום עם המצלמה על הפרצוף של הגולשים הצלחתי למצוא את נטו.
עשינו כל אחד 45 דקות במים – היה גל לא ואו אבל יחסית גבוה ביחס לשאר כל החופים שזה היה מרענן. נטוראל ירד דרופ אחד גדול ולי היה איזה ביצוע אחד לבאקסייד שהתלבש טוב, אבל מה שבעיקר הבנו זה גם שבאמת שיש פה ספוט נדיר לצילומים וגם שה-nasi goreng (השם של המקומיים לצ׳יקן פרייד רייס) של הקיוסק הוא סבבה לגמרי.
אחרי הסשן הזה חזרנו להוסטל ונכנסנו לסשן ערב באולוואטו – שלושה סשנים ביום, הסיסטם מתחיל לתפקד. תפסנו כמה גלים, והתחלנו כבר להתרגל לחוף המטורף הזה.
אבל, כמו כל סיפור טוב, איך שנכנסנו לסיסטם והתחלנו להרגיש את הflow של הטיול, הגיע הטוויסט – כמה דקות לפני שיצאנו מהסשן נפל כל החשמל והמים בבאלי. ואין צפי לחזרה. בהתחלה אמרו לנו 20 דקות, אבל שעתיים אחרי ה20 דקות האלו הבנו שאין לדעת מתי זה יחזור. ואנחנו? מלאים במלח וחול מהסשן, בלי דרך להתקלח רעבים מתים וכל המקומות לאכול בהם סגורים.
אז אחרי איזה שעתיים בחושך ואחרי ששיחקנו ספידי (קלפים) איזה עשר פעמים ואחרי שסתם ישבנו במרפסת ודיברנו עם מקס (השכן שלנו) – גולש אנגלי בן 19 – וסיפרנו לו את כל מה שאנחנו יודעים על פורטוגל (כי אמרתי לו שאני פורטוגלי) החלטנו שהגיע הזמן לחפש מקומות שאפשר לאכול בהם. הסתובבנו בכל ״העיר״ (רחוב) וראינו שרק במקומות הfancy יש חשמל (כי יש להם גנרטור). נכנסנו לאחד – אמרו לנו שמלא. נכנסו לעוד אחד – גם מלא. ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד והכל היה מלא לגמרי. כל מי שהיה בבאלי הלך לאכול במסעדות האלו. אז וויתרנו ואמרנו שנעשה ארוחת סופר מפנקת, אבל שניה לפני שהגענו לסופר מצאנו עוד איזה מקום שהיה פנוי! מסעדה צמחונית/טבעונית.
האוכל היה הכי קרוב לפלסטלינה שיכול להיות – מרק עם טופו באופי של גומי, והמבורגר שיוצא בדיוק כמו שהוא נכנס. נגמרה הארוחה ונטוראל מצהיר שהוא הולך לשירותים. השירותים נראים לו טובים מאוד ביחס למקום שאנחנו נמצאים בו – מושקעים, יפים, עם ריח טוב. הוא מטיל מים, חושב על החיים, על כמה טוב לו וכיף לו. מסיים את ההטלה ורואה ידית קטנה ליד האסלה. הוא רוצה להוריד את המים, אז הוא שולח את הרגל שתוריד את הידית, כדי להימנע מהחיידקים. בוות אחת, נשלף בידה מתוך האסלה של השירותים שמתחיל להוציא סילון מים במהירות של 100 קמ״ש לכיוון הפרצוף שלו. הוא היה חסר אונים, בבהלה הוא פתח את פיו וקיבל ארבע ליטר מים לתוך הפה. תוך כדי שהוא מקבל מים לפרצוף, עלתה לו הארה – לשלוח את הרגל לידית ולכבות את הזרם. עד שהוא כבר מצא את הפתרון, התא כבר היה מוצף במים עד גובה ברך, יותר עמוק מאולוואטו בשפל. בלי לעשות יותר מדי בלאגן הוא יצא מהשירותים, מקווים שההבא בתור לא נבהל יותר מדי ממה שהלך שם.
אחרי כל הסאגה, חזרנו לדירה, עדיין מלאים בחול ומלח והמים, עדיין לא חזרו.. אז מה עשינו? קנינו כל אחד ג׳ריקן של 5 ליטר ועשינו מקלחת מאולתרת (ראה תמונה למטה). אחרי המקלחת המדוברת השלמנו עם מר גורלינו וניסינו ללכת לישון. רבע שעה אחרי שנכנסו לחדר והלכנו לישון (או יותר נכון ניסינו לישון, כי בחום הזה אף אחד מאיתנו לא הצליח באמת להירדם) קרה הדבר הכי טוב שיכול לקרות – חזר החשמל!! בשמחה וצהלה רבה הדלקנו את המזגן, ואת המאוורר על full power והלכנו לישון.
