אינדונזיה-באלי-אפריל 2008-יומן מסע מאת דרור מנגל-פרק ד'.
הדרך מהמלון לחוף הגלישה -canggu היא דרך אותה אני מכיר בע"פ ואליה אני מכור. דרך רצופה בבקתות ומבנים, ילדים רכובים על אופניים, חוזרים מבתי הספר, מאות קטנועים בכל צומת ועיקול, קטעים פתוחים בהן הנוף הירוק מתגלה ועושה מצב רוח טוב, טרסות אורז, דחלילים , אווזים, פרות, עזים , עצים, פרחים , וגידולים שונים, דרך רב גונית, המון צבע והתרחשות ויחד עם זאת רוגע, ואיבוד טוטאלי של ממד הזמן.
אין טלפונים, אין פקסים, אין חבורות של אנשים לחוצים בתוך מכוניות שמצפצפים ומקללים, אין חבורות של צעירים עם חלונות פתוחים ומוזיקת טראנס פתוחה בפול ווליום שמחרישה אוזניים, וגם אם יש האטה בתנועה , פקק, או כל דבר אחר אנשים מקבלים זאת בהבנה, מה שמכניס אותך כבר בתחילת הטיול לפאזה אחרת, לקצב יותר איטי, לשחרור של מפלס הלחץ הפנימי, אתה נשאב מבלי לשים לב אל מהות הקיום והמציאות של תושבי באלי.
בפנייתנו האחרונה שמאלה, עת נכנסנו לכפר canggu עצמו , ירדנו לצלם מספר תמונות. מראה המקומיים השותלים את גבעולי האורז, ממש בצמוד לכביש, עם רקע הבקתות באופק המעלות עשן, שכן במקומות רבים באינדונזיה, עדיין משתמשים בגזרי עץ וצמחייה בכדי לבשל ולחמם, היה מראה סוראליסטי ומרומם נפש כאחד. היה כיף לראות את כלם, מצד אחד משתוקקים להיות כבר בחוף canggu, להיות כבר במים, ומצד
שני המראות החדשים שבדרך הקסימו את כלם וגרמו לנו לצאת מהמכוניות ולצלם מעט תמונות.
המשכנו בדרכנו אל החוף, הדרך רצופה בעיקולים, מהמורות, בעלי חיים .
הבתים נמוכי קומה, מוקפים חומה המפרידה בין החצרות. חלקם הגדול נראים מבחוץ מאד מאד יפים, בגלל העיטורים מבטון, המשולבים בהם ובגלל הפסלים היפים העומדים בכניסה. זוהי שעת בוקר ואנו רואים את הנשים היוצאות מפתח הבית ומניחות מנחות קטנות. אלו שהן מניחות על הרצפה מיועדות לשדים, ואלו שהן מניחות גבוה יותר מיועדות לאלים. הפסלים לבושים במעין חצאית או סארונג עם ריבועים שחור ולבן, המסמלים פסיפס של חיים ומוות, האיזון בין הטוב לרע. בפתחי הבתים, בצמתים, בכל מקום רואים את המנחות. גם הפסלים הנמצאים באמצע הכביש, יש מנחות עליהם ומסביבם.
עם כל המראות החדשים האלה , בליל של ריחות, צבעים, קצב, והבדלים הגיעה הרגע המיוחל, בישורת האחרונה של השביל שאני קורא לו , "שביל העונג", שבו עומדים 2 בחורים כבני 23, (המצחיק הוא שהם כבר עושים את זה מאז שהגעתי לבאלי בפעם הראשונה, בשנת 2000 , ועם חלוף השנים הם פשוט לא מתבגרים, וממשיכים להיראות לי כבני 22-23 ) ותפקידם הוא להעלות ולהוריד מקל מעץ במבוק, שמשמש כמחסום למכוניות, לגבות 2000 רופיות, (המטבע המקומי-2000 רופיות שוות ל-80 אגורות בישראל) ולהראות לך בסימון עם היד היכן תוכל למצוא חנייה. הדבר תמיד ייעשה בברכת בוקר טוב מצדם, תוך כדי מתן קבלה, הם פוחדים מביקורת של מס הכנסה-בצחוק, וברוח ידידותית.
מהמקום שבו היה ממוקם המחסום, היה כבר אפשר לראות שיש שבירות. לחבריי הקבוצה זה לא נתן אינדיקציה ברורה, אך אני כבר פחות או יותר ידעתי מה הכיוון הכללי. יש לזכור שהמלון שלנו ממוקם באזור שלBeach-break וכשעזבנו את אזור המלון היו בחוף גלים של 30 ס"מ. החנינו את הרכבים, מאחורי ה-warrong של המקומיים. Warrong הוא השם לכל הקיוסקים, מסעדות, אכסניות, בתי הארחה קטנים אם על בסיס של שהייה במהלך שעות היום או ישנם כאלה שמציעים גם לינה. בגדול זוהי תעשייה, שמן הסתם קהל היעד שלה הוא תיירים, אבל לא רק. בכל warrong תוכלו למצוא את הlocal guys שלו. היות והעסק מפרנס פיות רבים בדרך כלל, רב עובדי ה-warrong או המקומיים שבאים אליו הם קרובי משפחה, או שכנים. ה-warrongim בחוף echo beach של צ'אנגו יושבים ממש על הספוט. מרחק אווירי של 30 מטר. מתי שלא תגיע לשם, לא משנה באיזה שעה של היום, תמיד יישבו גולשים מרחבי העולם על ספסלי העץ שם, יפנים אוסטרלים, אמריקאים, איטלקים, ספרדים, you name it, תמיד תראה אנשים אוכלים ושותים שם, תוך כדי צפייה אל הספוט שמול ה-warrongim גל left לא ארוך במיוחד, ולא צינורי במיוחד, אבל גל שלגולש הישראלי בתור פתיח ליום הראשון הוא מספק מהנה ומלמד על הבדלי צפיפות המים, העובי והעוצמות השונות. ברגע שנגלה לחברי הקבוצה החוף, ברגע שנגלו הגלים, ומים שמעתי צרחות של אושר וטירוף. אם זכור לכם סיפרתי על גלים של 30 ס"מ באזור המלון, פה ב-canggu ראינו כבר סטים של מטר.
מעט אנשים במים, גל מסודר עם התקפות שמגיעות כל 3-7 דקות, משהו חלומי ואחרי הטיסות, ההתמקמות, ההגעה, והציפייה פשוט לא יכולתי לבקש את מה שהיקום ואלוהים סידרו. היה חשוב לי שלא יהיה גבוה מדי לא קופצני מדי ולא גל סגור. אני מנסה להעביר לגולשים שמגיעים מהארץ את המסר של החוויה
האינדונזית, אם הם הולכים אחריי ומוכנים להאזין, וזהו מסר של לכל דבר עת, ולכל חוף זמן, ואפילו שספורט הגלישה הוא יצרי, ספוטאני, וללא גבולות, אני חושב שלמצוא נקודת איזון, לפעול תוך הבנת היכולת העצמית והמגבלות, ולעבור שלבים מהקל לכבד היא הדרך הנכונה במקום קסום זה. אוסיף ואומר כי כל המלצותיי, הדרך שאני מנסה לכוון אליה, ותובנותיי, הגיעו מניסיון של 14 פעמים באי זה, וממקום של גולש ותיק אך ממוצע, לא תחרותי, לא של גולש גלים גבוהים, ולא של אחד שמתאבד על כל גל. הרספקט לים ולאוקיאנוס, המחשבה צעד אחד קדימה, די קשה לחשוב שניים, וההבנה הבסיסית שהנני יליד חוף הילטון, ולא יליד bells beach עושים את שלהם.
בהמשך בפרקים הבאים של יומן המסע, באתר אינטרסרף
להיות ולגלוש עם מקצוענים במים,
פרקו, טאג', ברוס, מצ'דו, ג'ורדי, cj , ועוד .
הכיבוש הישראלי של uluwatu.
Kuta reef חלום של גל.
Padang Padang השם והמיתוס.
Nusa dua- הפייפליין של באלי.
השקיעות של באלי עם בירות ובחורות נדירות מכל העולם.
המטבחים הרב גוניים של באלי-יפני, איטלקי,אינדונזי, קוריאני, מרוקאי, הודי, ועוד..........
***אל תשכחו היום הוא האתמול של מחר, לא לחשוב יותר מדי ולא להחמיץ
כל מי שמעוניין להצטרף ,לחוות, להיות, ולהרגיש את סיפוריי בעצמו
מוזמן להצטרף לטיול הבא:
24/09/2008
אנחנו כבר קבוצה של 8 גולשים.יש גם בנות.
ההרשמה בעיצומה:
יש לצלצל אליי כבר עכשיו לטלפון נייד:0505606767
או לשלוח מייל ל:drormangel@hotmail.com
