ההיסטוריה של הגלישה בישראל

הכול החל ב"מבצע סיני", רופא צעיר בשם דוריאן פסקוביץ'
מקליפורניה הגיע למדינה הצעירה
הוא הביא איתו גלשן לונג בורד עשוי עץ בלזה,
הוא החל לסייר בחופי ישראל בתקווה למצוא משהו שייקח אחריות
על הפרויקט, עד שהגיע לחוף פרישמן, שם גילה מציל בשם שמאי
קנצפולסקי, הלא הוא "טופסי", והעלה בפניו את הרעיון.
מספר ניר אלמוג: "מייד נוצרה ביניהם כימיה ואבי החליט לקחת את
הפרויקט תחת חסותו".
באותה תקופה תפסו המצילים גלים רק עם חסקות. דוריאן נתן להם
שעורים, ולאט לאט החלו כל החברה באזור שבסביבת התחנה לגלוש.
באותה עת היו בישראל גלים גבוהים אשר נשברו ממש על החוף – הסיבות
לכך הן היותו של החוף פתוח וללא מזחים בתקופה ההיא להיכנס לגלוש בים
גבוה נחשב היה למעשה של אומץ לב הגובל בטירוף.
באותם תקופות גלשו בעיקר על גלים גבוהים בעומק שנקראו שובר שני,
ונשברו במרחק של כ500 – מ' מהחוף.
ניר אלמוג מוסיף: "אבי, שאהב מאד את הים החליט שגם אני, בנו הבכור
צריך ללמוד לגלוש, והיה שם אותי על הגלשן בחרטום יחד עימו. כשהיה
תופס גל היה אומר לי קום ועמוד, ואני הייתי עומד איתו. זה היה
הרגע בו נכנס בי חיידק הגלישה, לאחר תקופה מסוימת הפכתי להיות
בן זוגו של שאול המציל, שעבד עם אבא שלי באותה תחנה, ונחשב לגולש
הטוב ביותר. הוא היה לוקח אותי לגלי עומק ומשם היינו יורדים גלי ענק
שבשבילי הם נראו פי כמה בגודלם, מפאת גודלי או ליתר דיוק קוטני.
היינו חותכים את הגלים למרחקים עד החוף, כשהטכניקה בלונגבורד הייתה
ללכת בצעדים מוצלבים לחרטום, ולעמוד עם רגל אחת על החרטום היה נקרא,
hang 5. ושני רגליים על החרטום היה נקרא hang10".
כעבור מספר שנים החברה רכשו ניסיון בתפיסת הגלים, אבל נבחרת
שתייצג את ישראל בחו"ל לא הוקמה.
דוריאן חזר לארץ בשנית, והביא עוד כמות של גלשנים עימו, שחולקה בין
החברה החדשים.
מוסיף ניר אלמוג: "בשנות השישים סערה גדולה מאד פרצה
את המחסן שבו היו מאוחסנים הגלשנים וניפצה חלק מהם לרסיסים.
בעקבות זאת אבי החליט שהוא משפץ את אחד מהגלשנים הגדולים
וקיצר אותו לגלשן של 1.80מ' אורך, אני הייתי היחיד בארץ שגלש
על גלשן קטן.
אותם גולשים נשארו לגלוש ועד שנת 1970 כמעט שלא התפתח הענף.
אליהם הצטרפו מעטים מכל הארץ שהביאו לעצמם גלשנים מחו"ל
בתחילת שנות השבעים, הגיע קצין מהצנחנים, יאיר שמו, וסיפר
לטופסי שיש בצבא חומרים – קצף פלסטי הנקרא פוליאוריטן,
ויש חברה בחיפה שמייצרת אותו לצבא. חומר זה דומה לחומר ממנו
הגלשנים עשויים. יאיר העלה אפשרות להתחיל לייצר גלשנים מחומר זה.
טופסי התקשר לחברה והזמין את החומר. טופסי וניר התחילו לנסות
לעצב גלשנים כשבתחילה כמובן הלכו לאיבוד מספר גושים, אבל לאחר
מספר ניסיונות הצליחו להוציא גושים שנראו דומים לגלשנים.
אז החלה תעשייה קטנה של ייצור גלשנים. רובם הלכו להשכרה והחל דור
חדש של גולשים להיכנס לענף הגלישה. אפשר להגיד למעשה שמכאן החלה
התפתחות ענף הגלישה בארץ.
טופסי ניהל מפעל קטן במחסן בחוף הילטון ובין השכרת חסקות עסק
בעיצוב גלשנים לילדי החוף.
מספר עופר זרמתי: " דויד פסקוביץ הנחיל לנו כמה חידושים, עד אז היו
גולשים בסגנון פשוט – כפי שתפסו גלים עם חסקה, או פשוט מהשיא ועד
סיום השבירה, דויד לימד אותנו מספר חידושים, היום הם בסיס לכל גולש
מתחיל – "אוף דה ליפ" , "קאט בק".
באותה עת נמצא במחסני ערובה "ארי" הקרוואן של דוריאן ובו בין היתר
גלון פוליאסטר ולוח עץ גמיש עם 4 גלגלי גומי – זה היה הסקטבורד הראשון
שהיה בארץ, אף אחד לא ידע מה לעשות ואיך – פרט ליוני בייל, אחיו
הצעיר של עילם, הוא היה הראשון שהעז לרדת את מורד פרישמן עד הטיילת
ובזיגזג, זמן קצר לאחר מכן טופסי הזמין סקטבורד של "גורדון וסמית"
והחבורה שמנתה את אמור עופר זרמתי, שי רז ועוד החלו להוות מוקד
משיכה ואטרקציה לצעירים בחוף.
מאוחר יותר מהווה השלישייה צוות ההדרכה בעיר הנוער בתל אביב לילדים
שהחלו צעדיהם הראשונים על סקטבורד.
עופר זרמתי מספר: " גלון הפוליאסטר היה דבר חדש עבורנו , אני זוכר שאת
התיקון הראשון בגלשן שלי בצענו באמצע הסלון…השתמשנו בפילטרים של
סיגריות במקום קצף ובפלסטלינה למסגר היציקה, מי שמע אז על קצף
ניר אלמוג מספר: " באותה תקופה אני התגייסתי לצבא, לאחר 4
שנים השתחררתי והחלטתי שאני הולך ללמוד את תחום הפיברגלס,
ועבדתי במפעל לסירות מרוץ בהרצלייה במשך שלוש שנים.
בשלושת השנים הללו ייצרתי גלשנים לאחר שעות העבודה, ורכשתי
מיומנות. לאחר שלוש שנים החלטתי להקים מפעל לייצור גלשנים.
עלי לציין כי החומרים מהם נבנו הגלשנים היו מתוצרת הארץ ולכן הגלשנים
נראו הרבה פחות טוב מתוצרת חוץ, והפוליאוריטן שלהם ספג מים והפך
למשקולת לאחר זמן מה, כך שאיכות הגלשנים לא הייתה משהו.
כשהתחלתי לייצר בשנת 77 מתחת לבית אימי בקומת הקרקע,
לעסק שהיה אז בחיתוליו קראתי גלשני אלמוג.
עדיין ייצרתי גלשנים עם חומרים תוצרת הארץ, הם נראו טוב אך האיכות
שלהם הייתה גרועה".
באותו זמן בחוף הקנטרי קלאב מציל בשם מוסא, חבר שלי מילדות,
 החל גם הוא לייצר ולהשכיר גלשנים, הוא הביא חומרים
מחו"ל. פניתי אז אליו והצעתי לו לפתוח עסק ביחד ולהיות שותפים והוא
אמר לי: "לא השנה השקעתי הרבה כסף, אולי שנה הבאה".
מאותו רגע התחיל קרב בין הילטון שהיה בעיקר של גלשני אלמוג לבין
חוף הקנטרי שרובם גלשו על גלשני מוסא.
מספר ניר: "כל רחוב פרנקפורט, בצפון ת"א, הרחוב בו ייצרנו את הגלשנים
הפך למועדון. החברה ההיו באים עם אופנועים, וספות, עושים רעש מתלהבים
אחרי גלישה, לפני הגלישה, בקיצור מקום מפגש לכל המופרעים בענף. באותה
תקופה היו מגיעים אלי הגולשים הותיקים של חוף פרישמן ולהם היה רק תוצרת
חוץ, והיו בוחנים את הגלשנים ומעירים הערות על הפיניש, על המבנה, על כל
דבר שרק יכלו למצוא. אני בליבי אמרתי שיום יבוא וכל הגולשים השחצנים
מפרישמן יגלשו על הגלשנים שלי בגאווה.
באותו קיץ הבחינו החברה שאיכות הגלשנים שלי לעומת התוצרת חוץ שונה
והבנתי שאני חייב להביא חומרים מארה"ב.
הגיע אלי חבר שלמד איתי בשם נסים, ואמר לי בוא נפתח עסק גדול בתחום
הים. אמרתי לו שאם הוא רוצה להצטרף אלי שיבוא בסוף הקיץ וניסע יחד
לחו"ל ונלמד את החומרים האמריקאים ואיך להגיע לרמה שלהם.
בסוף הקיץ מופיע נסים ששכחתי כבר ממנו, ואומר לי מה עם הנסיעה שלנו,
אמרתי לו קדימה נוסעים לך תארגן כרטיסים.
טסנו לארה"ב, התחלנו לבקר בכל המפעלים, תקציב גדול אז לא היה לי, אז
ישנו באוטו, שיניים ופנים רחצנו במקדונלד בבוקר, ולכל פגישה שקבענו
עם מפעל מסוים היינו מגיעים בערב למפעל עם האוטו וישנים לידו."
ממשיך ניר:"באחד מהפגישות, פגשנו את אחד מבניו של דוריאן פסקוביץ,
דיויד שמו, והוא שאל אותי מה אנחנו עושים שם, סיפרתי לו שבאנו לקנות
חומרים לבניית גלשנים, ושאלתי אותו היכן מדפיסים ומעצבים לוגו לחברה.
הוא אמר לי שהוא הולך לייצר גלשנים על שם חברה שתקרא אינטרסרף ויש
לו כבר לוגו מוכן, הוא הציע שאני אשתמש בלוגו שלו בישראל, והוא בארה"ב
וזה יחסוך לי את עלות ההפקה.
אני המשכתי עם הלוגו שלו והוא אפילו לא התחיל, מכאן השם של החברה
אינטרסרף.
לאחר כמה ימים של פגישות הגעתי למפעל בשם סאוטשור, מפעל ענק שיצר
למעלה מ5000 – גלשנים ליפן בשנה. שם פגשתי לפתע את מוסא והא אמר לי,
אתה רואה ייקח לנו כמה שנים טובות עד אשר נגיע לרמה שלהם, אמרתי לו תן
לי את החומרים שלהם ואני אגיע לאותה רמה. סיכמנו עם כל המפעלים שהיינו
צריכים לייבא מהם את החומרים ועשינו הזמנה גדולה של החומר שנשלחה
לארץ. שלושה שבועות לאחר שחזרתי לארץ הגיע החומר המוזמן, הסתכלנו על
החומר כמו על אוצר של זהב והאתגר היה להוציא גלשן ראשון בלי אף דפקט.
התחלנו לעבוד עליו לאט אבל בטוח ובסופו של דבר הוצאנו גלשן מושלם עם
הסמל החדש. זה היה אחד הימים המאושרים בחיי. לקחתי את הגלשן והתחלתי
לעשות סיור בחוף ובחנויות באזור. אנשים לא האמינו שזה גלשן שלי.
באותו רגע ידעתי שהחלום שלי שהגולשים מפרישמן יגלשו על גלשנים שלי
יתגשם. והוא אכן התגשם במשך השנים.
זו היתה קפיצה קדימה ברמה ובאיכות הגלשנים בארץ, בעקבות זו חלה קפיצה
משמעותית במכירות שחייבה אותי לגדול ובשנת 81 עברתי לבניין מרכזים.
אהיה חייב לציין שהמעבר היה תוצר לא רק של ההתפתחות המתחייבת אלא
בגלל שהשכנים לא החזיקו מעמד עקב גן החיות שפתחנו להם בשכונתם הקטנה
והשקטה, ומי שמכיר את עדת הגולשים יודע שגן חיות קטן עליהם, כך שהתיאור
הוא בהמעטה.
כך שנכון יהיה להגיד שבשנת 81 זרקה אותנו העירייה ובצדק.
בשנת 82 נסעתי שוב לארה"ב ללמוד את החידושים בענף, ובאותה תקופה החלו
לעבור לגלוש עם גלשנים בעלי שני סנפירים (עד אותה תקופה גלשו עם חרב
אחת גדולה אחורית).
הבאתי עימי מארה"ב גלשן שנקרא דאבל ווינגר עם שני סנפירים, כשהתחלתי
לגלוש איתו בארץ, ישר הבחינו כולם באיכות הביצועים של הגלשן, ומאותו
רגע החל מהפך בגלישה וכולם עברו לגלשנים של שתי חרבות". 
באותם שנים הוקם ארגון א.ק.ג על ידי גיורא דור וניר אונגר שהביאו בשנת 1983 את שון תומפסון שחולל
את הזינוק הגדול והמהיר ביותר של הגלישה בישראל שנה לאחר מכן הגיעו חבורה 
של מקצוענים דרק ומיקל אוו רביט ברטלומאו ועוד כמה מקצוענים .שון תומפסון לימד 
לגלישה אקטיבית שהגולש דוחף בעזרת תנועות גוף מעבודת ברכיים עד לתנועות ידיים 
שיוצרת מהירות בגלישה כולם ניסו לחכות אותו בהתחלה זה היה נראה מצחיק מאוד מוסיף אוריאן.
בעקבות הקמת הארגון החלו להיערך בארץ תחרויות גלישה שבעקבותיהן החלה
חברת גלשני אלמוג, אינטרסרף, לתמוך בגולשים, שנקראו טימניקים. מכל רחבי
הארץ, בכל חוף היו בין שניים לשלושה טימניקים, בין הטימניקים הראשונים
נמנו, אמור, שלא היה זקוק לתמיכה מיוחדת ועבד אז במפעל אינטרסרף והפך
בהמשך, לשותף והיה גם אלוף הארץ , שמעון דוייב, שביחד עם אביעד ששון המכונה
סוסו , הקימו לאחר מכן את ארגון הגלישה שנקרא "ארגון הגלישה
הישראלי" וחברת הביגוד גזוז אשר תמכה גם היא בגולשים רבים ובסקט בורדים.
ניר אלמוג מתחיל למנות אותם: " ניסים מימון מבת ים, אריה סבח מבת ים
שנחשבו לטובים ביותר באזורם באותו זמן. נמרוד מאשקלון, מעוז מילר
מנתניה, אופיר רם מחיפה וסטולרו שממשיכים עד היום לגלוש ורובי עבודי מלך
הסקטבורדים בישראל, בעל סקט- פארק בספורטק. 
דור הטימניקים שלאחר מכן כלל שמות כמו אורן וייס האגדי, אילן מאיר
המפציץ מאשקלון שבלתי ניתן לנצחו,4 שנים אלוף הנוער,4 שנים אלוף
הבוגרים, גיא זיתוני השוחט, אבי בן ציון מרסק הגלים מבת ים, יניב מלכה
מאשקלון הטוחן, יוסי נחמיאס ואיתי אביטל מנתניה ועוד טובים ורבים,
שיסלחו לי באם לא הזכרתי אותם. (נא להזכיר לי באימייל)".
באותה עת החלה התעוררות מחודשת בענף הסקט בורד והחברה שלאלמוג
החלה לייבא ציוד – לוחות, צירים, גלגלים, ואביזרים למיניהם, מי שזוכר
אותה תקופה לא יישכח את השמות המובילים POWEL, TRAKER, VISION…
ענף הסקטבורד החל לעלות.
בו זמנית החלו לייצר חליפות גלישה בארץ תפורות, עדין לא מודבקות,
במחירים זולים, עם חומרים טובים מיפן.
באמצע שנות השמונים עבר ענף הגלישה, מהפך נוסף, אלוף העולם
בשנת 86 – 85 מארק ריצ'רדס החל לגלוש עם גלשן שלוש חרבות – טרסטר,
כל הגולשים בארץ החלו לעבור לגלשן שלוש חרבות שמחזיק מעמד עד
היום הזה.
ממשיך ניר אלמוג:" בשנת 86 ייצרתי לעצמי גלשן בעיצוב מיוחד ונכנסתי
איתו לגלוש וזה היה הגלשן הטוב ביותר שגלשתי עד אז. מרוב התלהבות
התחלתי לתת לחברה את הגלשן לנסות, כל אחד רצה באותו רגע גלשן כזה.
לקחתי מספר הזמנות וניסיתי להעתיק את הגלשן. נתתי את ההעתק לאחד
המזמינים, חזר אלי ואמר לי שהגלשן לא זהה לשלי בביצועים.
אמרתי לו שאני אנסה להעתיק שנית, ישבתי והשוותי את הגלשנים וניסיתי
ללמוד איפה השגיאה והעתקתי שוב, ונתתי לו את ההעתק השני. הוא חזר עלי
ואמר שהוא לא דומה לשלי.
הרגשתי עם זה לא טוב ונתתי לו את הגלשן שלי והחלטתי שאני אעתיק לעצמי
את הגלשן עד שאצליח להוציא דגם זהה. ניסיתי כמה גלשנים, אף אחד לא הגיע
לרמת הביצועים של המקור.
אז עלתה מחשבה שאם רוצים להעתיק גלשן במדויק אפשר לעשות זאת רק
באמצעות מכונה על בסיס העתקה של מפתחות. החלטנו לפנות למהנדס
מהתעשייה האווירית לראות אם הרעיון יכול לצאת אל הפועל, ואם הוא מוכן
יהיה לבצע. הוא אמר לנו שזה קשה אך לא בלתי אפשרי, והחליט שהוא מקבל
על עצמו את המשימה. התחלנו בבניית המכונה. בשלב מסוים הוא נשבר
והשאיר אותנו באמצע עם תירוצים שאין לו זמן. פנינו לגיסי, שי אביטל
בעלה של הבנה אחותי, הידוע בכישרונו ובלקיחת אתגרים. הוא לקח על עצמו
את הפרויקט וגמר אותו לאחר קשיים רבים על הצד הטוב ביותר.
עד היום משמשת אותנו המכונה ביעילות מכסימלית, אשר מאפשרת לנו להעתיק
גלשנים טובים הקיימים בשוק, בדיוק גבוה, דיוק אליו יד אדם לא מסוגלת
להגיע, ונתן לנו יתרון על כל חברה אחרת העוסקת בייצור גלשנים ובין היתר
בהעתקת דגמים מוצלחים. לכן הגלשנים של אינטר סרף נחשבים טובים
ואמינים על הגלים".
בתחילת שנות התשעים,לאחר מלחמת המפרץ חל משבר בגלישה שנבע
ממספר גורמים: מזג האוויר "שחון" בגלים. התמוטטות של "אימפריית גזוז סן-סיישן" וירידה בפופולאריות של אופנת
הגולשים בארץ ובעולם בכלל. דור חדש, אשר לא הצטרף כי באותה עת המחשבים, הטרקטורונים, גט-סקי,
קנטרי-קלאבים הפכו להיות האטרקציות החדשות וענף הגלישה הלך ודעך.
בשנת 95 החל הענף להתאושש בעקבות אביב וקיץ שופעים גלים טובים ומאז
הענף במגמת עליה כאשר מידי שנה מצטרפים צעירים נוספים למעגל הגולשים
כיום כמעט כל ילד רוצה ללמוד לגלוש
מתחילת שנות 2000 מרכז טופסי לגלישה בהנהלת אוריאן קנצפולסקי מוביל דורות של גולשים אוריאן הפך את הגלישה לספורט עממי