כתב נושא: הדילמה  (נקרא 806 פעמים)

מנותק orel

  • Newbie
  • *
  • הודעות: 15
    • דוא
הדילמה
« ב- : יוני 16, 2010, 08:27:38 PM »
כל גולש בישראל מגיע לדילמה הזאת בגיל 18, הדילמה האם לעשות שירות צבאי משמעותי, לתרום למדינה ולוותר על הגלישה למשך 3 שנים, או לעשות הכל כדי להמשיך לגלוש.

גלישה היא האנטי תזה של כל מסגרת מסוג שהוא, במיוחד מסגרת צבאית, אך עם זאת השילוב בחיים של מסגרת נוקשה מול חופש טוטאלי , היא השילוב שעושה אותנו, הישראלים לאנשים מיוחדים....לטוב ולרע.
אני אישית רוכש המון כבוד לחבר'ה שבוחרים לעשות שירות משמעותי ולוותר על גלישה לשלוש שנים כמו שחן כחלון עשתה והתגייסה לשירות קרבי כמחלצת נפגעים:
"אני בדיוק בשלב התהייה שלי...שירות משמעותי בצה"ל, כדאי?
מצד אחד, אני רוצה שירות משמעותי, משפיע וחשוב, שירות שתורם, שרואה את הצבא ומרגיש באמת מה זה צבא, לעומת זאת, אולי כדאי שיהיה לי שירות קרוב לבית שאני אוכל לגלוש, ואוכל להעביר את הזמן כמו רוב החבר'ה שבשכבה שלי...."



בואו נהיה מציאותיים , רובנו לא גולשים ברמה כזו שנוכל להפוך את הגלישה לקרייריה רצינית, אז אם מסתכלים על העניין בצורה אובייקטיבית, לתרום למדינה בשירות משמעותי היא ההחלטה הרציונלית, ולוותר על הכמה ימי גלישה שיש לנו בארץ היא לא כזה ביג דיל....

שירות צבאי משמעותי תורם המון לחיים בכל המובנים, אפילו לגלישה, ובצבא ישנו מושג "לא נולד המניאק שיעצור את הזמן", אז אחרי השירות אתם תחזרו לגלוש כמו פעם, בארץ ובעולם, אבל עם גישה הרבה יותר בוגרת ואחראית.

הי חן, ספרי איך התחלת לגלוש?
התחלתי לגלוש בלי גלשן משלי. לקחתי כל הזמן גלשנים מחברים עד שהחלטתי לקנות אחד ולהתאמן כל יום מהבוקר עד הערב. היה אז חופש גדול וגם כשהחלו הלימודים הם היו רק בעדיפות שנייה. כל גולש מכיר את המשפט "אין בצפר אם יש גלים".

מיהו הגולש/ת שאת מעריצה?
מארק אוקליפו. הוא ה"מוזה" שלי. אני מזכירה אותו מעט בשיער הבלונד הארוך עד הכתפיים ואני מאוד מנסה לחקות את הגלישה שלו. יש לו ביצועים מאוד חדים ורדיקליים, יש לו סטייל גלישה המיוחד לו. אפילו לכלב הרועים האוסטרלי שלי קראתי על שמו.



מה הגלישה תרמה לך בחיים לדעתך?
הגלישה נתנה לי כוח סיבולת, סבלנות ורוגע נפשי. להיות ערני, לחכות לגל המושלם הבא בשקט עד שיבוא, לסלוח לחברים הקרובים שלך שגונבים גל אדיר ולפרגן להם על ביצוע מיוחד.
כספורטאית זה מקנה כושר גופני במנות עצומות. 8 - 10שעות גלישה רצופות מהבוקר עד הערב אם זה החיפוש אחר הפיק בחתירה, אם זה החתירה המהירה בעקבות הגל, או העמידה המהירה על הגלשן שנותנת שרירים חזקים ברגליים. זה מאוד פיתח את יכולת התכנון שלי: לאיזה גל לחכות, איך למצות את הגל ואיך להימנע מהוצאת אנרגיה מיותרת כדי לגלוש עוד ועוד ביום טוב בים.

איך החיים בלי הגלישה היום יומית?
הגעגוע העצום לגלישה לא בהכרח עושה לי את השירות קשה, להפך. הכושר שיש לי מהגלישה עזר לי מאוד בבניית הכושר הקרבי. אני מוכיחה יכולות ואת בוחן ה"בר אור" שלי סיימתי בציון טוב בהרבה יחסית ללוחמות אחרות.
שכיבות שמיכה לא מפחידות אותי בשל הכוח מהחתירה בידיים ובכתפיים, ועבודה רבה ומאומצת לאורך יום שלם הולכת לי במהירות.
מה זה יום שלם של אימונים גופניים עם מטול רימונים כבד לעומת שעות רצופות של גלישה בכל תנאי מזג האוויר?

למה שירות קרבי?
עכשיו לסיפור האמיתי. בחרתי להיות לוחמת כי כל אחת יכולה להתגייס כדי לשבת במזגן, מאחורי דלפק של איזה בכיר בצה"ל, להעביר לו שיחות טלפון או לארגן לו לו"ז וניירת.

זה לא מצריך כישורים רבים מידי ונשמע אפרורי. אבל, לא כל אחת יכולה נטו לרוץ כל היום, לזחול מרחקים, להפצע, לעשות אימונים יום ולילה תחת כיפת השמיים, באמצע המדבר, ללמוד טכניקות קרב או הגנה ולחשוב במושגים של הישרדות בחיים.



זה מאתגר, קשה פיזית, קשה מנטאלית בהרבה, לא שגרתי ומעניין. אני אוהבת לנסות ולהגיע אל הבלתי אפשרי. ועשיתי את הבלתי אפשרי עבור כל גולש שרוף בנשמה: להתנתק זמנית מהים, ללכת ל- 3 שנים ארוכות, מפרכות ומעייפות של מדים, משמעת ומסגרת נוקשה. עזבתי את החופש, את האוויר לנשימה שבגלישה לטובת שירות כלוחמת בקווים מסוכנים ומחסומים של שעות רבות בעמידה על הרגליים.

אני החלטתי ללכת על זה עד הסוף מתוך מחשבה שהים תמיד יחכה לי והשירות המשמעותי הוא חוויה של פעם בחיים בתקופת הזמן הנתונה. ברור שקשה, זה קורע. האימונים, הריצות, ההשכמות ב-5 בבוקר אחרי שישנתי בקושי 4 שעות בלילה באוהלים, בלי להחליף בגדים ובלי מקלחת. זה הורס כשאתה רואה את הים ממש קרוב, יודע שיש גלים טובים ואתה לא יכול לגעת. עם כל הקושי, בעיקר על מה שוויתרתי, עדיין השירות שלי זה נתפס בעיני כעבודת קודש כי אני לא רק לוחמת אלא גם מחלצת.

חילוץ נפגעים מהריסות מבנים הוא מראה קשה. להבין את התחושה של אדם שתקוע (ואולי פצוע) במשך 4 ימים ללא מזון ומים שרק מקווה לחילוץ, מוסיף משמעות אחרת לחיים בידיעה שאתה כמחלץ - התקווה שלו. תרגילי החילוץ פשוט מפרכים. זה לנסות על בובה שתקועה מתחת לאלמנט ששוקל 4 או 5 טון ולחלץ אותה בלי לפגוע בה גם אם זו בובה. חילוץ בכל דרך אפשרית דורש עבודה מחושבת ומדויקת, מאמץ גופני רב, שיתוף פעולה עם מחלצים נוספים, סבלנות ובעיקר לא להתייאש אף פעם.

השירות הקרבי דורש המון כוח סבל. מידי פעם נשברים, אין מה לעשות. נשברים כי העשייה היומיומית מאוד צפופה ולוחצת, בלי שעות שינה מספיקות ואוכל שרחוק מהבישולים של אימא. גם היציאות לחופשות שלי כמדריכת לוחמים לא מעודדות.
אני אהיה 16 ימים מלאי משימות במוצב בקו, ו5- ימים בבית כשיום שלם זה רק הדרך הביתה. זה דורש כוח רצון ונחישות לסיים שירות מלא כשכל החברות ישתחררו אחרי שנתיים. מה שמחזיק אותי זו הידיעה שההורים ואחותי תמיד מחכים לי, החבילות שמגיעות עם ריח של הבית, החברים שתמיד דואגים לשלומי ומעודדים ושהגל שלי עוד מחכה לי.

לפעמים זה מעביר את השמירה ולפעמים מאריך אותה כפליים. אבל ברוב הפעמים זה מעלה חיוך של געגוע לאהבה הגדולה ביותר שיש לי בחיים - לגלישה.



אני ממליצה מאוד ללכת לשירות משמעותי. כשאני הולכת ברחוב עם נשק שנראה כאילו יצא מסרט פעולה, עם מדים ונעליים של קרבי, סיכת מחלץ וסיכת לוחם נעוצות בכיס החולצה, מסתכלים עליי בגאווה. הם מחייכים משום שסביר להניח אני עושה משהו טוב וחשוב. זה להבין את גודל האחריות ולהגיד לעצמך "ואללה, אני מגינה על האנשים האלה שמחייכים אלי עכשיו".

כשהחברים יוצאים ומספרים לי מהבית על המסיבות והגלים בים, זה כואב כשאני סוגרת שבת. אבל אני יודעת שאיכשהו אני נשארתי כדי שהם יוכלו לצאת ולהנות. אני למדתי בצבא, כאחת שעושה בדיוק מה שכל לוחם בצה"ל עושה, שלפעמים קשה מאוד אבל זה עדיין לא סוף העולם. יכול להיות גם יותר גרוע. במיוחד כשנענשים על כל דבר קטן ביציאה מאוחרת הביתה, ביום נוסף בבסיס או שסוגרים שבת.

אין הרגשה יותר כיפית מלא להתקלח ב"שבוע שטח", לחזור לבסיס אחרי השבוע הזה ולעשות מקלחת של שעה במים חמים רותחים. או, לעשן סיגריה אחרי שלא עישנת שבוע כי היית ב"שבוע שדאות". הדברים הכי קשים שאתה עושה בשירות הם החוויה שבעניין. אתה אומר לעצמך "אין לי כוח, קשה לי, אני נשבר" ואתה מסיים אותם, מסתכל אחורה מלא גאווה כי מצאת בעצמך יכולות שלעולם לא היית יודע עליהן אלמלא השירות.

בשרות קרבי אתה מכיר אנשים מקצוות הארץ, ממגזרים שונים, לוקח מהם טיפים לחיים ושומע דברים שהאנשים הקרובים ביותר אליך לא אמרו לך מעולם. את החברים בצבא קשה להחליף כמו שקשה להחליף את אלה מהאזרחות. חשוב לא לשכוח מאיפה באת, מה הערכים החשובים לך ומי עומד מאחוריך, דואג לך ואוהב אותך.

הלוחמים הם חברים אמיתיים במתכונת אחד בשביל כולם, כולם בשביל אחד. אתה סומך עליהם מאוד כי הם אלה שיחזירו אותך בחיים הביתה, כפי שאתה היית עושה בשבילם. בין השמירות יושבים כל החברים ומספרים סיפורים ויש צחוקים של החיים. עושים הכל ביחד, לומדים להתחלק בציוד ולכבד את השריטות של כל אחד כדי לחיות בשלום בנינו. פשוט אין ברירה אחרת.

כשתקראו את הכתבה אולי תגידו "הנה עוד אחת מורעלת" אבל אני ממש לא. קשה לי לפעמים מאוד עד כדי בכי מכאב פיזי וגעגועים למיטה נקייה עם סרט טוב מתחת לשמיכות, או לטרמפ של אמא לים עם הגלשן וקפה עם חלב מוקצף בספל חד פעמי עם קפוצ'ון. אבל אני בחרתי לקחת את הטוב ביותר שהצבא היה יכול לתת לי כדי להתקדם הלאה בחיים.

בחרתי לנצל ולמצות הזדמנות שנתנה לי להאמין בעצמי ולהתנדב לשירות קרבי. שתי המערכות האלה, הגלישה חסרת הגבולות מול המסגרת הצבאית הנוקשה והמחייבת משתלבות בסופו של דבר כברירת מחדל וכל יציאה הביתה היא ממש חגיגה. לומדים להעריך גם את הדברים המובנים מאליו.